דרום קמבודיה כובשת אותנו

שדות המלח שליד קפ

המפגש עם דרום קמבודיה היה מפתיע. היה בו הכל. בהתחלה אכזבה ותיסכול ואפילו מחשבה לעזוב (ככה זה כשהציפיה פוגשת בדבר אחר), התאהבות במקום והאנשים במיוחד וקושי לעזוב. למדנו הרבה מהחודש הזה. בעיקר ראינו כמה מפגש עם אנשים טובים בדרך הוא משמעותי עבורינו, וכמה זה בעצם הדבר החשוב לנו ביותר במסע הזה. טוב בעצם התחלתי בסוף, אז נחזור להתחלה...
לקמפוט הגענו אחרי הימים המדהימים שהיו לנו אצל משפחת Meas, שעליהם כתבתי בפוסט הקודם. לקחנו אוטובוס מהעיירה שלידם לקמפוט שנמצאת בדרום קמבודיה, לאורך הנהר. הנסיעה ארכה כשעה בערך. נכנסנו למיני ואן קטן עם כל הציוד שלנו יחד איתנו, ברגע הראשון נלחצנו אבל גילינו שהמושב הקדמי מאד מרווח וסך הכל הנסיעה עברה בנעימים.
תחילה לקחנו טוקטוק ל samon village, שקיבלנו עליו המלצות. מייד הבנו שזה לא בשבילנו. המקום היה בבנייה ולא היה איזור נוח לילדים, הגישה לנהר היתה נוראית והנהר באיזור היה מזוהם. היינו קצת מאוכזבים מהעיירה שנראתה ישנונית ולא מעניינת ברגע הראשון.

התידדנו עם הצפרדע בחדר

החלטנו לבדוק בכל זאת מקום אחר שאמרו בטלפון שאין להם מקום, Les manguiers, וג'ייסון למחרת עשה עם אלמה גיחה עם האופניים. הוא חזר מאד נלהב מהמקום, הבעיה שהחדר הפנוי ליומיים הקרובים היה מעל התקציב.מאחר והייתה אווירת שביזות כללית החלטנו בכל זאת לעבור לשם ואז להחליט.
המקום מושלם לילדים! יש שם גישה מאד נוחה לנהר ואפילו אומגה, קייקים, אופניים שניתן לקחת ללא תשלום, כדור רשת, פינג פונג, פינת חי קטנה ומלא משחקים. המקום גדול עם מדשאות ובהחלט מאפשר קצת להרפות ולתת לילדים להשתולל בלי לדאוג שאיזה טוסטוס ידרוס אותם. החדר אמנם עלה 37$, הרבה מעל התקציב שלנו, אבל זה היה בית עם שלושה חדרי שינה (דבר לכשעצמו נחמד אחרי שרוב הזמן אנחנו כולנו באותו החדר) ומאד נעים.

ארוחת בוקר מפנקת

הנהר שבו השתכשכנו

המקום היה מלא במשפחות (בעיקר צרפתים כי המלון בבעלות של צרפתי וקמבודית). היינו מאד מרוצים מהמקום וגם מהאוכל שהיה מעולה, קצת יקר אבל שיחררנו...עד שגילינו שבעצם עוד יומיים אין להם בכלל חדרים ונצטרך לעזוב. החלטנו לנסוע לחופים לשבוע ואז לחזור לחדר פנוי יותר זול שהיה פנוי.

בדרך לאי הארנב

שמענו רבות על "אי הארנב" שאמור להיות חוף מרהיב ללא חשמל בתנאים מאד בסיסיים והחלטנו לנסות. לקחנו טוקטוק לקפ (בערך חצי שעה משם) ומשם סירה לאי. השיט עורך כחצי שעה ויוצאות כל הזמן סירות. באמת במבט ראשון החוף נראה מאד יפה.

באמת שקיעות מרהיבות

אבל אז ראינו שהמים לא כאלה נקיים (קצת עכורים). התנאים היו בסיסיים מדי, אפילו עבורינו. האוכל היה לא מוצלח, מלא זבל בכל מקום, בקיצור אני, שבדרך כלל  די זורמת ולא עושה עניין מדברים, החלטתי שאפילו בשבילי זה יותר מדי והודעתי לג'ייסון שלמרות שהזמנו יומיים (14$ ללילה), אני רוצה לעזוב למחרת!
בינתיים בזמן שנשאר, הצלחנו להנות. הבנות התפנקו במסאז' על החוף,

ויצאנו לטייל בחופים לאורך האי, שהיו מבודדים ויותר נעימים.

בינתיים חיפשתי מלון באיזור סיהנוקוויל, איפה שהחופים, וככל שקראנו יותר על המקום הבנו יותר ויותר שזה לא בשבילנו. החלטנו לחזור לקפ, שנראתה גם די מנומנמת, לשהות שם יומיים ולהחליט.
הזמנו מלון khmer hands דרך האינטרנט והגענו אליו. החדר היה מרווח ומקסים והבעלים של המקום היו מקסימים. כריס ונעמי, הוא אמריקאי והיא קמבודית עם סיפור מרתק. בכלל עם הזמן גילינו שבאיזור הזה יש המון זוגות מעורבים, בעיקר קמבודיות שנשואות למערביים.
אז כריס התנדב שנים במעון ליתומים בפנום פן ושם פגש את נעמי שהתבגרה שם. עם הזמן היא עברה לצוות והשניים התאהבו והתחתנו. נעמי איבדה את אימה וסבתה באחד הלילות כשהשכן היה שיכור ופשוט יצא החוצה וירה באויר. בתים קמרים מסורתיים עשויים מקש, כך שהכדור פילח את הקש ופגע באימה וסבתה, ולמזלה הרב פסח עליה. מאוחר יותר הגיעה לבית היתומים שהקימו זוג אמריקאי, ולהם יש 24 סניפים בכל קמבודיה.
 כריס ונעמי הקימו במקום שבנו מרכז למידה למקומיים שעובדים שם ולומדים, והם אנשים מקסימים שמאד שמחנו להכיר. כריס תמיד שמח לדבר ולתת אינפורמציה ולמדנו ממנו המון על ההיסטוריה של המקום והפוליטיקה. בינתיים הכרנו בקפ כל מיני פינות קסומות. יחד עם מיסטר בלו עם הטוקטוק הכחול יצאנו ליום סיור בחוות הפרפרים שהקים עוד אמריקאי להנאתו והתרומות שנאספות למקום הולכות לב"יס המקומי.

בטוקטוק של מיסטר בלו

בכלל בכל מקום יש אירגון ngo, ומתנדבים. יש אלפי מערביים בקמבודיה בשלל אירגונים התנדבותיים כי המצב פה כל כך עגום, העוני כה מחפיר, והשחיתות בלתי נדלית. גם בקרב הקמבודים יש המון אנשים שעוסקים בעזרה לעניים ובקידום החינוך במדינה. החווה היתה מרהיבה, עם שלל פרפרים בשלל גדלים והמקום כולו מוקף בטבע, כחלק מהשמורה של האיזור שניצבה מרחק הליכה מהמלון שלנו.

משם המשכנו לחווה לגידול פלפל, שמראש ידענו שאנחנו רוצים להגיע אליה. פלפל קמפוט מפורסם בכל העולם ויש מספר חוות באיזור. כששהינו אצל משפחת meas, פגשנו זוג של קמבודית וגרמני שסיפרו שיש להם חווה לפלפל והחלטנו לעבור לבקר אותם.

כרגיל יעל נרדמת בטוקטוק

עם המדריך דרן בחוות הפלפל

פגשנו במקום אנגלי שמתנדב שם שעשה לנו סיור מעניין על תנאי הגידול ההכרחיים לפלפל, על הסוגים השונים (שחור,אדום ולבן). גילינו לדוגמא שגידול פלפל הוא תהליך ארוך ומורכב והפלפל של קמפוט הוא טוב כלכך בשל האדמה והאקלים באיזור. קינחנו בארוחה טובה עם פלפל כמובן, וחזרנו דרך השוק הביתה. בינתיים שמענו ממיסטר בלו על הילדות שלו, כיצד איבד את אביו על ידי הקמר רוג' והיה צריך כבר בגיל 8 לעבוד עבורם, וראה וחווה מראות קשים. מדהים איך כל אחד בצורה זו או אחרת איבד קרוב אהוב באותן שנים עקובות מדם.

קפ שוכנת על החוף, גם שם הים היה עכור ובוצי. אחר כך גילינו שזה מאפיין את הים בעונה הזו. לצד החוף פזורים מאות ערסלים צמודים, שם הקמבודים עושים הפסקת צהריים. יש שוק סרטנים בו הם מכינים על המקום פירות ים ובעיקר סרטנים. במקום הם מוציאים את הסרטנים ומבשלים אותם, הכי טרי שיש. אנחנו החלטנו לנסות, אלמה ונעמי מאד נהנו מהפיצוח הלא פשוט וגילו יכולות מרשימות, וגם מהטעם הן מאד נהנו.

רגע לפני הכניסה לסיר...

נעמי ויעל נהנות מבלונים במסיבה

אחרי כמה ימים החלטנו לגוון ולעבור למלון עם בריכה, שיהיה מקום להוציא קצת אנרגיה ומצאנו מעל המלון שלנו מלון בבעלות של שוויצרי שעשה לנו אחלה מחיר, 35$ לחדר מרווח עם ארוחת בוקר. דן התגלה כטיפוס מיוחד ומעניין, שאוהב לדבר הרבה ולירות צרורות של דעות ורעיונות על הכל, אותנו זה שיעשע ונהננו מהמפגש איתו על כוס יין במלון (טוב - כוסות ליתר דיוק...). אפילו חגגנו עם אחד מבניו את יום ההולדת שלו בבריכה עם קונפטים ועוגה.

מנהל הגסטהאוס והבנים ביום הולדת

מדהים כמה ברכיה היא מפלט

שכרנו אופנועים לכמה ימים ויצאנו לטייל באיזור. לבקר במערה והחוף הסודי. המראות היו כה שלוים ונעימים.

אלו רגעים מדיטטיבים עבורי, לחוש את הרוח ולצפות ביופי של שדות האורז והפרצופים המחייכים מכל עבר. המחשבות                                   נעות בקצב הרמוני והכל מרגיש נכון.

עד ש...ג'ייסון מחליט שצריך להיות הרפתקנים! ועדיף לנסוע דרך שדות האורז ולא דרך הכביש כמו שהסבירו לי. וכך אני מוצאת עצמי מנתבת דרך שבילים בוציים וצרים. יש לציין שלא נהגתי עד הטיול על טוסטוסים ועדיין אני לא לגמרי שולטת בעניין. בהתחלה עוד חשבתי לעצמי שזה מאתגר ונחמד, אך ככל שעבר הזמן התחלנו הבנות ואנוכי להתעייף. היה חם, שמש קופחת על עורינו וגלגלי הטוסטוס מחליקים לאורך השביל הבוצי. לאט לאט איבדתי את סבלנותי (באמת לאט אני נשבעת) עד שג'ייסון החליט לנסות שביל בוצי וצר במיוחד שלטענתו מוביל לחוף. כמובן שנעמי ואני מצאנו עצמינו מחליקות לתוך הבוץ המימי. זהו, פה כבר פקעה לחלוטין סבלנותי ואת שאר הדרך עשיתי עם הבנות ברגל, בעוד ג'ייסון מעביר את הטוסטוסים. לפחות בזמן שחיכינו לו עברה שיירת ברווזים והזכירה לי שאני עדיין במקום קסום.
מיותר לציין שגילינו שהדרך שתיכננתי לנסוע בה היא הנכונה והרבה יותר קצרה, אבל ג'ייסון המשיך לטעון שהיא היתה הרבה פחות מעניינת! לכי תתווכחי עם גבר...

בדרך חזרה, כל מה שרציתי זה איזה קפה טוב ועצרנו בקפ קפה שם פגשנו זוג אמריקאי (היא קמבודית שחיה בארה"ב הרבה שנים) עם ארבעה ילדים שלומדים בבית חינוך ביתי ונכנסנו לשיחה ארוכה תוך כדי שיורד בחוץ גשם זלעפות.

נהננו לתרגל יוגה ולהעביר ימים רגועים...

יעל מתגברת על הפחד וקופצת

אין ספק שהיה כיף,בקפ!


חזרנו לles manguiers, מוכנים לנוח ולטבול בנהר. הפעם כבר הרגשנו יותר בבית.

אלמה באומגה

אלמה ונעמי עובדות על הקפיצות שלהן

שמחנו לגלות שיש פסטיבל בעיר והספקנו לראות בבית הספר למוזיקה ואמנויות לילדים יתומים ועם מוגבלויות, הופעה של צלליות מעור של פרה (דבר שבא מהמסורת הקמרית). טוב לבנות היה קצת משעמם כי זה היה בקמרית. למחרת, באותו מקום הגענו לסדנה והופעת קרקס שהיו מהנות ביותר. ואפילו זכינו לראות הופעה בערב של להקה מעורבת של ערבים ויהודים, שכחתי את השם שלהם...
בקמפוט נהנינו מאוכל מעולה ואפילו מצאנו אוכל מקומי נהדר וזול שהיה גם צמחוני. אה וקפה, אח קפה... הקפה הכי טוב ששתיתי בקמבודיה. המקום נקרא אספרסו, של זוג אוסטרלי. באמת מעולה.

שכרנו גם אופנועים ואופניים לטייל באיזור. נסענו לפארק בוקור שם קיווינו לתצפת על האיזור. אך באותו יום ירד המון גשם והעננים כיסו על הכל וגם שטפו אותנו בדרך לשם. מדי פעם היינו צריכים לעצור בפגודה, לחכות שהגשם יחלוף. האיזור משגע. ולמרות שהתצפית היתה מוגבלת, המראה של הבית הקולוניאלי רדוף הרוחות ששימש בעבר כארמון, מכוסה בעננים שנעים בתנועה מתמדת וחושפים פיסות מהעמק הנגלה, היה קסום ביותר.

מי מוצא את אלמה ונעמי?

ביום האחרון שלנו יצאנו לטיול אופניים לבי"ס המקומי ובדרך עברנו לראות את המקומיים מכינים עוגיות. המפגש עם הילדים היה מרגש. אחרי הצהריים מתנהלים בבי"ס שיעורי אנגלית מטעם ארגון ngo, רעיון נפלא, הביצוע פחות. המורים שמגיעים בקושי יודעים אנגלית. התקציב מאד מוגבל. אבל זה כנראה עדיף מכלום. נעמי ואלמה נהנו ללמד אותם שירים באנגלית ולשחק איתם בחוץ. מרגש היה לראות כמה תקשורת יכולה להיות בין ילדים ללא שפה בכלל (הם ממש לא דיברו אנגלית, מה שקצת מראה על הרמה של המורים...).


נפרדנו בצער מהצוות במקום,

חזרנו לפנום פן לחגוג לנעמי יום הולדת 8, אחרי שלושה שבועות בדרום,מאוהבים כבר בקמבודיה, בעיקר באנשים שפגשנו לאורך הדרך שהיו מקסימים ואדיבים.
כמו שנעמי רצתה, חגגנו עם דיוון וצ'נאי שתמיד נותנים לנו להרגיש בבית. לקחתי את נעמי ואלמה להחלקרח. וביום ההולדת נעמי פונקה בשלל מתנות, מסעדות טובות ובריכה. למחרת נפרדנו משירי (ממונדולקירי, מהבלוג הקודם) ומשפחתה ואפילו הכנו לנעמי קפקייקס משוקולד עם נר!
זהו ממשיכים לוויטנאם. קמבודיה,נתגעגע!