דלתת המקונג, הו צ'י מין - חלק 2

מבקרים בשוק הצף

כשהבנו שנצטרך להישאר עד שג'ייסון יחלים, החלטנו שהגיע הזמן לברוח קצת מהעיר לדלתת המקונג, לראות את השוק הצף. המקונג הוא נהר עצום שמגיע מטיבט דרך בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ובסוף נשפך לים דרך ויאטנאם. מסביב לנהר שוכנים להם כפרים רבים. נסענו למקום מאד בסיסי ונחמד בפרברי העיר Can Tho, הנמצאת מספר שעות מהו צ'י מין. המלון (minh viet homestay) ממוקם על גדת הנהר ולבעל המקום, מין, ישנה סירה, עימה הוא מוציא סיורים. במקום מגישים ארוחות בוקר וערב וייטנאמיות טעימות.
זכינו לטעום ספרינג רול מצויין, שמגלגלים בדף אורז עם הרבה עלים וקציצת שרימפס. קיבלנו הדרכה איך לגלגל מבחור שלא יודע מילה באנגלית. בכלל עם הזמן לומדים לתקשר בפנטומימה. לאט לאט יכולות הפנטומימה שלנו ממש משתפרות! גם אם קוראים את המילה מהגוגל טרנסלטור, אין סיכוי לבטא אותה נכון. יש להם אלף דרכים לבטא את אותה המילה רק באינטונציה אחרת.

בבוקר התעוררנו להמלצתו של מין בארבע בבוקר לראות קודם את השוק של המקומיים. שוק מאד קטן וחמוד, הרבה פחות מתוייר. בדרך, קנינו מסירה אחרת קפה. האמת שהוא היה כל כך מזעזע שהייתי צריכה לשפוך אותו לנהר מבלי שהמדריך הנחמד שלנו ישים לב...מזל שעם הזמן גיליתי שקפה וייטנאמי יכול להיות ממש טעים, ואני הרי אוהבת קפה מושבעת.

עדיין חצי ישנות

השוק המקומי

האיכרים הוייטנאמים מאזור הדלתה נפגשים מוקדם בבוקר על הנהר ויוצרים שווקים קטנים כדי למכור את מרכולתם ללא צורך בתשלומי השכירות שגובים בשוק הגדול. עשרות של סירות קטנות של כל מיני איכרים מקומיים שבאים למכור את מרכולתם, פירות, ירקות, אפילו ראינו סירה שהיא כמו מכולת, וזכינו לטעום פרי חדש שדומה לתפוח עם טעם של אגס, בערך.

סירת מכולת

צופים מלמעלה

אחרי שמסתיימות שעות השוק הם ממשיכים לשוט ועוצרים בבתים למכור, לעיתים לפי הזמנה.

משם המשכנו לשוק הגדול יותר והמתוייר יותר. בדרך צפינו בנשים מכבסות ומבשלות וגברים מכינים את סירותיהם, ויושבים בחבורות לקפה של הבוקר. הבנות קיבלו צרצרים וסלסלות מעלי קוקוס שמכין איש מסויים. לדברי מין, רק אותו אדם יודע להכין אותם.

אכלנו מרק נודלס מפנק על הבוקר, שעבר מסירה אחרת, ישר לפיותינו הרעבים (בכל זאת אנחנו ערים כבר מארבע בבוקר!). אפילו היה לו מרק צימחוני. אחר כך הוא כמובן חזר לאסוף את הכלים.

אכלנו אננס טרי שנחתך במקום, מאפה קוקוס מקומי, וסופגניות מטוגנות וגם לא ממש אכילות...אבל המוכרת היתה ממש נחמדה!

מוכרת הסופגניות

היה מאד ססגוני ועמוס בתיירים. שמחתי שהיינו בסירה קטנה ולא סיור מאורגן והמוני עם מדריך ומיקרופון מרעיש.
מין סיפר לנו על חיי האיכרים והאנשים שחיים באיזור דלתת המקונג. גילינו שבי"ס בוייטנאם עולה כסף. אמנם לנו המחיר נשמע זניח, אך לאנשים עניים שמתפרנסים בקושי, התשלום אינו אפשרי ויש ילדים שבגלל זה לא הולכים לבי"ס.

לאורך הדרך ראינו בתים צנועים על גדת הנהר. המקומיים בדיוק מתעוררים לרחוץ בנהר ולצאת עם סירותיהם. המראה של אנשי הכפר המתעוררים עם שחר הוא כה נעים ומרתק. רעש הסירה לווה את רחשי החיים על גדת הנהר.

המשכנו בסיור למפעל לייצור אטריות אורז, שם הסבירו על תהליך ייצור הנודלס. חלק גדול מהמפעלים נסגר במהלך השנים, עם המעבר לייצור בעזרת מכונות.

מייבשים בשמש את דפי האורז

מעבירים במכונה

פרי הדרקון

עברנו בדרך גם בחוות פירות שם הסבירו לנו על כל הפירות המקומיים: פרי הדרקון (פיטאיה), קקטוס חסר קוצים, מגיע לבן או אדום ויש לו טעם מתקתק ואקזוטי. ג'ק פרוט (jack fruit), מנגו, פפאיה ואננס. אכלנו צלחת מפנקת של פירות טעימים וטריים.

אלמה וג'ק פרוט הענק

מנגו, פרי הדרקון,פפאיה, אננס וג'ק פרוט, יאמי!

הבנות ואני מאד נהנינו מהביקור. ג'ייסון הרבה פחות. הדלקת החריפה והוא העביר את היום בעיקר בעיניים עצומות ודואבות. אין ספק שזה העיב על כולנו, ואני גם כמובן התחלתי לדאוג. בדרך חזרה להו צ'י מין, נזכרתי שיש לי משקפי שמש ומיד העברתי אותם אליו, כי לו אין. זה מאד הקל עליו וגם נתן לו מראה ייחודי...

ג'ייסון ביקר שוב את הרופאה שלא השאירה מקום לספק. היא רצתה שיחזור אליה כעבור שבוע לראות שאין נזק לעין. באסהההה!!

כשהבנו שיש לנו עוד זמן בהו צ'י מין עד שג'ייסון יחלים החלטנו לפחות לעבור מחדרון פיצפון לבית לכמה ימים. נפרדנו ממוכרת השייקים האהובה, מבעלת המלון, המסעדה המקומית מתחתחינו והסמטה הסואנת ועברנו.

מוכרת השייקים

אין מילים לתאר כמה היה יותר קל, בבית עם מטבח ואויר לנשימה. עברנו לאיזור פחות צפוף ומתוייר, ב district 3, והיה לנו הרבה יותר נעים להסתובב שם.

ארוחת צדפות במסעדה השכונתית

בתעלות

ג'ייסון החל להרגיש טוב יותר וגם אלמה  ויצאנו לסיור בתעלות: co chi tunnels

אלו מנהרות תת קרקעיות באורך של 250 ק"מ בהם השתמשו הלוחמים כדי לשרוד את המלחמה.

הסיור היה מלמד ומעשיר. עברנו במפעל אמנים שכולם שם עם כל מיני נכויות בעקבות השימוש האמריקאי בחומרי הדברה רעילים בזמן המלחמה. למדנו על אורח החיים הבלתי אפשרי שהוייטנאמים ניהלו לאורך המלחמה. עברנו במנהרות הקטנטנות שהם חיו בהם (שעוד הגדילו אותן מעט לטובת התיירים), חווינו את תחושת הקלסטרופוביה והמחנק. מדהים לעכל שכך הם חיו במשך שנים!

ראינו מלכודות ונשק שהשתמשו בו באותה תקופה, טעמנו מהטפיוקה שהם אכלו כדי לשרוד. זה היה כמעט הדבר היחידי שאכלו, שכן מאד קל לגדל את הטפיוקה. למדנו על ההרס העצום שנזרע במקום בעקבות המלחמה, ובעצם נותן אותותיו עד היום.

האתר נמצא כ 35 ק"מ מהעיר, ניתן להגיע אליו דרך סוכנות נסיעות או באופן עצמאי.

כשחזרנו ,סוף סוף קיבלנו את האישור מהרופאה להמשיך הלאה, היינו כבר כל כך מוכנים לעזוב את העיר!

ערב חנוכה קרב ובא והתלבטנו רבות אם להישאר בעיר. קצת התבאסנו לחגוג את חנוכה ללא ישראלים אבל לא יכולנו לשאת עוד רגע נוסף בעיר. לא ידענו איזו הפתעה מצפה לנו בדאלאט!

נפרדנו מ Hai, בעל הדירה (שמצאנו ב airbnb), שהיה מאד אינפורמטיבי ותומך ועזר לנו רבות. עלינו על האוטובוס לילה הראשון שלנו בוייטנאם לנשום קצת אויר בהרים!

רשמים על כך, כרגיל, בפוסט הבא...

וייטנאם Here we come

ho chi minh, תוססת, מפויחת ומאתגרת - חלק 1

הגינה הגדולה בשדרה

הו צ'י מין (שמוכרת גם בשם סייגון), הינה העיר הגדולה בוייטנאם. מספר התושבים בה קרוב ל 9 מליון אנשים והיא נחשבת ל"בירת הדרום". העיר שוכנת באיזור דלתת המקונג. לעיר יש היסטוריה קשה מאד ועקובה מדם. הו צ'י מין למעשה שימשה בסיס לצבא האמריקאי בזמן המלחמה. בשנת 1975 נכבשה ושונה שמה להו צ'י מין, על שמו של המנהיג בצפון. עדיין רוב התושבים משתמשים בשם סייגון והזרים קוראים לעיר הו צ'י מין.
 ההגעה להו צ'י מין לוותה בהתרגשות גדולה. ידענו שאנו עומדים לפגוש את משפחת שחר, דנה ואלעד וחמשת ילדיהם. לא הכרנו אותם, רק מההתכתבויות של דנה ושלי לאורך ההתארגנויות למסע וההרגעות שלנו אחת את השנייה. דנה ואני שמרנו על קשר וחיכינו להזדמנות להיפגש. הם סיימו את תקופת וייטנאם בדרך לקמבודיה ואנחנו בדיוק ההיפך. נפגשנו בהו צ'י מין ביום הראשון ודאגנו לישון באותו מלון, וכמובן שהיה קליק מיידי גם בין הילדים וגם בין ההורים. למשך שלושת הימים הבאים לא היינו צרכים לעשות הרבה למעט למצוא מקומות המאפשרים לילדים לשחק.אחרי חודשיים שלא פגשנו כמעט בכלל ילדים, הבנות היו באקסטזה!

מזל שיש בוץ!

איה. אלמה, ונגה נחות

בשוק קונים פיצוחים, נעמי עם איתן

בסמטה שלנו

ישנו באיזור המתוייר וההומה, district 1, בחדרון קטן בתוך סמטה צרה שמצליחה להכיל הולכי רגל, קטנועים, מסעדות רחוב, דוכני שייקים וסתם אנשים שיושבים בחוץ ומדברים, וכולם מנתבים את דרכם כמו חתיכות דומינו שצריך לשים במקום הנכון, אחרת תהיה תאונה...

שייק פציפלורה מנגו עם שבבי קוקוס ותותים בסימטה

הסתובבנו לנו כולם ברחובות העיר, תרים אחרי גינות שעשועים, מסעדות טובות וכמובן קצת היסטוריה. עברנו בשוק הגדול בסוף השדרה, bin thai market. שוק מאד צפוף עם מלא דוכנים שדי מוכרים אותו הדבר. עבורי המקום היה עמוס מדי, וכולם ניסו לגעת כל הזמן ביעל. אבל האיזור של האוכל נחמד ויש שם מלא דוכני שייקים זולים וטובים. הצטיידנו כולם בפיצוחים ופירות והמשכנו הלאה. אלמה נעמי ואני חזרנו לשם כעבור כמה ימים בלילה, אז מוציאים הכל לרחוב ובעיניי הרבה יותר נעים להסתובב שם כך.




הלכנו לארמון האיחוד המחודש, מוזיאון היסטורי שנבנה בשנות ה- 60, שמציג את הסיכסוך שהיה בין הדרום והצפון של וייטנאם ודרכו ניתן ללמוד קצת על ההיסטוריה של וייטנאם. ב - 1975 היה טנק מהסוג שמופיע בתמונה שפרץ לארמון ולמעשה סימל את סוף המלחמה. בעבר הארמון היה משכנו של הממשלה הדרום וייטנאמית.

הטנק שפרץ לארמון וסיים את המלחמה

לא רחוק מהארמון ישנה גינת שעשועים נחמדה וקצת יותר מעניינת גם לגדולים שבחבורה tao dan park. בערב הילדים נשארו לצפות בסרט והמבוגרים יצאו לשתות בירה או קוקטייל ברחוב המאד הומה ושוקק חיים למטה.
כשדנה ומשפחתה עזבו, נפרדנו בעצב רב מתוך תקווה שבקרוב ניפגש שוב.  קבענו להיפגש שוב בנפאל.
ג'ייסון התחיל לפתח דלקת בעיניים שהלכה והתפתחה למימדים מפחידים. זה הגיע לכך שהוא לא יכל לפתוח את העיניים והן מאד כאבו לו. הוא הלך למרכז חירום ואז לרופאת עיניים במרכז יקר ומערבי כמובן, שאמרה שזהו וירוס עיניים במצבו החמור ושאנו צריכים להישאר ולהיבדק שוב כעבור שבוע לוודא שהראייה לא נפגעה. אז מצד אחד אנחנו נמצאים בעיר מפוייחת ומזוהמת למדי שלא מטיבה עם עיניו של יקירי, ומצד שני שם נמצאת הרפואה המתקדמת.


אני כבר הייתי עייפה מלהסתובב בעיר לבד עם שלוש בנות, משימה לא פשוטה בהו צי מין. התנועה סואנת ועמוסה, יש מיליוני טוסטוסים בכל מקום (המדריך שלנו טען שיש כ 5 מיליון טוסטוסים) שממש לא בעניין של לעצור להולכי רגל. המדרכות לרוב מלאות בקטנועים, דוכנים ומוכרים שמנסים למכור. ללכת עם יעל די מחייב להרים אותה על הכתפיים, אחרת ייגעו בה והיא שונאת את זה ובצדק, הם פשוט מתחרפנים ממנה!

התנועה כל כך עמוסה שממש מפחיד לחצות שם את הכביש. המשפט שנאמר בצעקה שלנו בכל פעם לפני החצייה: "האופנועים באים, פחד אלוהים!", ובכל פעם אני מקווה שאכן אף טוסטוס לא ידרוס אותנו...
יום אחד עמדתי ברמזור עם הטלפון בידי, טוסטוס עבר והגבר שהרכיבו אותו ניסה לחטוף לי בחוזקה את הטלפון מהיד. למזלי, הוא לא הצליח (כי אני ממש חזקה!). מספר ימים אחרי, בעל הדירה ששהינו בה, סיפר שגנבו לשתי אורחות שלו את הטלפון ושממש צריך להיזהר.

את הזמן המשכנו להעביר בנדידה מגינת שעשועים אחת לאחרת, מבחר מסעדות (האוכל בהו צ'י מין מאד טעים ומגוון ואפשר למצוא אוכל זול ומוצלח), אפילו הצלחנו למצוא אוכל צימחוני מקומי מצויין!

morning glory, העלים שהם אוכלים בכל מקום

ספרינג רול ועוף מוקפץ

יעל ואני גולשות בשדרה

שכרנו בשדרה רולר בליידס לגדולות וקורקינט ליעל, ונעמי רכבה לראשונה בחייה על רולר בליידס וגילתה כרגיל נחישות גדולה ומרשימה למדי. אלמוש המסכנה היתה חלשה מהדלקת בעיניים שבינתיים גם היא פיתחה, וויתרה על התענוג. בינתיים הגיעה קבוצת סטודנטים גדולה שמאד התלהבה מהבנות. הם שאלו אותן שאלות רהות וקירקרו סביבן עד שכבר היינו חייבים ללכת. זה בכלל מאד נפוץ כאן שסטודנטים נפגשים בשדרה ומבקשים מתיירים לשבת איתם ולשוחח.


הבנות עם הסטודנטים

בהו צ'י מין, שרידי קולוניאליזם צרפתי עם כמה מבנים מאד מרשימים: קטדרלה נוטר דם, בניין הדואר ובניין האופרה. בכניסה לבניין הדואר ניסינו סופגניות לא אכילות אבל המוכר היה מאד נחמד והחזיק מגש שלם מעל לראשו!

מול בניין הדואר, מוכר הסופגניות

הלכתי עם הבנות הגדולות להופעת a.o בבניין האופרה, שהייתה מאד מרשימה ומיקצועית (להקה וייטנאמית שמשלבת מוזיקה מקומית, כלים וייטנאמים ועבודת גוף מדהימה). מומלץ להזמין דרך האינטרנט את הכסאות הזולים שהיו עדיין מצויינים ויש מחיר מיוחד לילדים.

בניין האופרה

נוטר דם

בזמן שאנחנו מחכים שמצבו של ג'ייסון ישתפר, החלטנו לקפוץ לדלתת המקונג לבקר בשוק הצף, לנוס קצת מהעיר הגדולה.
על כך תוכלו לשמוע בפוסט הבא😃

קופאנגן - אויר של ים ושקט בנשמה

אז אחרי טיול ארוך ומהנה אך גם מתיש... התאים לנו בול לנפוש קצת בקופנהגן.

 נפרדנו מנוי הנהג בסוריתאני ולקחנו מעבורת לקופאנגן,לחוף האאד סאלד ששמענו שנהדר למשפחות, ואכן כך!הגענו לרצועת חוף קסומה, מי טורקיז צלולים שמשתקפת מבעדם קרקעית הים. הזמנו בבוקינג חדר על הים (וממש קיווינו שאכן זה מה שנקבל), ושמחנו לגלות שיותר על הים מזה אין!!!

ג'יסון במשרד - נא לא להפריע

חדר פשוט ונוח עם מזגן ושתי מיטות גדולות ומרפסת שממנה ממש אפשר לנתר למים (טוב לא ממש כי יש קצת סלעים אבל ממש קרוב). למלון קוראים ,salad villaמלון בסיסי ומאד נחמד עם מסעדה סבירה, אנשים נחמדים והרבה אירופאים עם ילדים (באופן מוזר לא היו שם ישראלים) ואווירה צעירה ונעימה.

שנ"צ

משפחת פלג שפגשנו בצפון באה לפגוש אותנו פה, והילדים היו בהתרגשות גדולה ובעצם גם אנחנו. כך בילינו את הימים כולם ביחד (עם הזלניקובסקים שישנו במלון קרוב) חבורה של אחת עשרה ילדים ושישה מבוגרים. כל יום קייק בתורנות, תנועה ממסעדה למסעדה, משייק לקארי או לשניצל במקרה של הילדים, מהים לחדר וחוזר חלילה. הכי הרבה לוקחים טוסטוס לאכול במסעדה טובה. לאט לאט למדנו מה הן המסעדות האהובות עלינו, ג'ייסון ואני לרוב העדפנו את המקומיות שלא על החוף.

עוגת גבינה ליומולדת

את יום ההולדת 11 של אלמה חגגנו למזלנו כולם ביחד, מה שמאד עזר להתגבר על הגעגועים למשפחה והחברות. במהלך היום אלמה התפנקה במסאז' שקיבלה כמתנה משתי המשפחות ונהנתה מאד. בערב חגגנו לה כולם ביחד ויובל אירגן לה זיקוק, שמסתבר שצריך לשים בבקבוק ולא בחול, כמו שאנחנו עשינו... מה שיצר פיצוץ קרוב ומבהיל ועם זאת משעשע, ונר סיני שמתחמם ואז מפריחים אותו לשמים תוך כדי הבעת משאלה. היה מקסים ומרגש ואלמה היתה בעננים.

אלמה קיבלה למתנה קורס צלילה עם אבא וגם עומר הצטרפה. היתה שמחה מהמתנה אך אכזבה מהתוצאה. את הקורס הם עשו במקום שנקרא pirate divers  ונפלו על מדריך אנגלי לא מוצלח שלא ממש ידע איך לעזור לאלמה להתמודד עם הקשיים שלה. היא אמנם סיימה את הקורס אך לא בהנאה ועם כאבים באזניים. נקווה שזה לא יצר טראומה והיא תוכל להנות מצלילות נוספות בהמשך.

משפחת פלג חזרה לישראל, מה שהיווה משבר קטן כי כולנו מאד התחברנו ולילדים היה מאד כיף ביחד. ג'ייסון ואני התחלנו להרגיש קוצים ורצון להמשיך את המסע אחרי שלושה שבועות בקופנגן.

מסקנות על קופנהגן: 

מקום מאד נוח למשפחות אך חשוב להגיד: מאד מאד תיירותי, ישנם חופים שקטים יותר שבהם לא היינו. אם המטרה לנפוש ולפגוש משפחות, לאכול אוכל טוב ולנוח אז זה המקום. ליותר הרפתקנים הייתי ממליצה לישון ב

bottle beach הבתולי ומקסים או להגיע לאי אחר. אמור להיפתח גם שדה תעופה בקרוב ולשנות את פני האי.
לאחר שקצת סרקנו את האי עם הטוסטוסים והג'יפ של יובל, אני הייתי בוחרת לישון בסריטנו. שם אפשר למצוא בונגלו שהם ממש דירות קטנות על החוף והרבה מסעדות טובות באיזור, יוגה ופעילויות אם כי גם בהאאד סאלד מאד נהנינו. יש בו כמה ריזורטים, מקום טוב להתפנק

המלצות על מסעדות שאהבנו:

• אלכס (האאד סאלד) מסעדה קטנה מקומית ומקסימה עם אוכל תאילנדי ומערבי
• כריס (האאד סאלד על החוף)
• Green gallery, מסעדה ישראלית טבעונית מעולה. ממש ממש מומלץ!
• הטאבון, גם של ישראלים. מצויינת ולא, אנחנו לא ממליצים בגלל שהן ישראליות, הן באמת טובות (שתיהן בסריטנו).
• המסעדה של הרוסים (לא זוכרת את שמה) ליד טונג סלה, אכלנו שם עוגת גבינה הורסת וגלידת קוקוס (סוף סוף גם ג'ייסון יכל לאכול...)

המלצות על טיולים:

אז כפי שהבנתם לא זזנו הרבה, היתה אווירת בטן גב, יוגה וסתלבט, אבל לפני שעזבנו יצאנו עם יובל והבנים ליום טיול אל ה bottle beach  המרהיב. נסענו עם הג'יפ עד לנקודה ממנה יוצאים למסלול קצר (עם ילדים קחו בחשבון שעתיים אולי קצת פחות). מסלול בסבך ג'ונגלי לא מאד קשה שבסופו נגלה חוף בתולי וקסום. מעט מסעדות פזורות, מושלם לחופש רומנטי. אכלנו, שחינו, ולקחנו סירה חזרה לחוף. בדרך לחוף פגשנו זוג גרמנים,  שהלכו בכיוון ההפוך לשלנו. יובל, שבארץ הוא מדריך טיולים מהטובים ביותר, ישר זיהה את ההזדמנות, נתן להם את המפתח לג'יפ (כן צריך גם לדעת לתת אמון באנשים)  וכך להם היה איך לנסוע למקום שממנו לוקחים סירה חזרה ולנו חיכה הג'יפ במקום שהגענו אליו עם הסירה. היה יום מדהים ואפילו אלמה, שקשה לה עם סירות, בחילות... התגברה על השיט יפה.

ערב לפני הנסיעה לקאו סוק נפרדנו בעצב מרונה יובל והבנים, מה שבדיעבד הסתבר כפרידה מיותרת. בקרוב ניפגש שוב....