עמק קטמנדו

עמק קטמנדו

דוליקל (Dhulikel) -

אז עזבנו את ביתו של דרובה באוטובוס. הזמנו ואן גדול לשתי המשפחות וקיבלנו אוטובוס, לשמחתם הרבה של הילדים, שנהנו ממנו מאד. לא עניין אותם בכלל שהכסאות מתפרקים... ונסענו לעיירה שנקראת דוליקל. דנה מצאה לכולנו מקום בקצה הכפר, Tashidelek

 מקום על פסגת ההר, הצופה על כל העמק, ואמור לצפות גם בהרי ההימלאיה. אמור, אמרתי כבר...
 כשהגענו הבנו שהאובך השורר החליט להישאר, ולא מוכן ללכת. ולמרות שהיתה יכולה להיות תצפית מרהיבה, על הרי ההימלאיה, הכי הרבה שהצלחנו לראות היה את ההר הקרוב אלינו. אבל המלון היה נחמד, עם נוף יפה להרים שסביבו, והצלחנו לזכות בשקיעות מרהיבות. גילינו שכשיש זיהום ואובך השקיעות נראות מרהיבות.

אחר כך, לצערינו, נתמודד עם בעיית האובך לאורך כל שהותנו בנפאל. מסביב מפוזרים בתים כפריים, עם כל החיות הרגילות, פרות,עיזים, ברווזים,תרנגולות, באפלו, חיים בתוך הבתים הצנועים יחד עם אנשי הכפר. נראה שהתרגלו כבר לחיות יחד, ויש שפה משותפת ביניהם. נראה שהמחסומים הרבים שאנו רגילים אליהם בחברה המערבית ממנה אנחנו מגיעים, כמעט ולא קיימים פה. כביסה צבעונית תלויה על גגות הבתים, אבנים מונחות על הגגות כדי שלא יעופו. אנשים עובדים בכפר בקצב מונוטוני ונינוח, נראה שאין להם למה למהר. אני צועדת בשבילי הכפר, ומאחלת לעצמי להביא את השקט הזה לחיינו האינטנסיבים בישראל. אני יודעת כמה זה קשה....אבל האיזון,או האיזון, אני תרה אחריו.
הילדים של דנה ואלעד ושלנו כבר בשגרה מדהימה של משחק משותף. המבוגרים יושבים בערב על בקבוק יין (כי עם דנה ואלעד אין לוותר על יין!) ושיחות על מהות החיים (או בעצם סתם על שטויות...) מאד נהנים מה being הזה.

המלון מרוחק ממרכז הכפר. היתרון בזה הוא השקט והנוף שסביב. החיסרון הוא שההליכה למרכז מייגעת וארוכה. נראה שהעונה עוד לא לגמרי התחילה והתיירים זורמים באיטיות. מרכז הכפר נחמד, עם מספר דאבות מקומיות שמוכרות מומו (בעיקר של באפלו להפתעתינו, צימחוני קצת יותר קשה להשיג). הם אוכלים אורז מיובש יחד עם תבשילים די דלים שמבוססים על קטניות. לנו עדיין קשה להתרגל לאורז המיובש, שמרגיש לי קצת כמו אוכל ציפורים.
בעל המלון, פרם, מתגלה כאיש מקסים. את רוב ארוחותינו אנחנו אוכלים במלון, כי כמו שציינתי כבר, הכל רחוק. האוכל סביר, אנחנו לומדים מה המנות המומלצות ומגלים לראשונה את הלחם הטיבטי, לחם מטוגן, שנוחל הצלחה בקרב משפחתנו. אפילו הצלחנו לארגן מרק ירקות סביר שהולך מעולה עם שקדי המרק שסבתא פולה הביאה לוייטנאם!
בימים יצאנו לכמה טיולים מהנים באיזור.  בטיול קצר ליד המלון, טיילנו ביער ונהננו לעשות יוגה ואקרובלנס,

ואני את נעמי

ג'ייסון תופס אותי

ביום הראשון,יצאנו לטיול קרוב למקדש של קאלי. הגענו לתצפית יפה,עד כמה שאפשר באובך הזה, מקדש עצמו לא היה מעניין במיוחד.

הגדולות שבחבורה

ביום אחר הלכנו לנמו בודהה (Namo budha), שאמור להיות מקדש מרשים. הדרך מאד יפה, אנחנו מגיעים לבי"ס עם מעט ילדים ותלבושות אדומות. אין אף מבוגר במקום והילדים כנראה באו לשחק. המקום מאד פשוט ועם זאת צופה לכל העמק. הילדים מסתכלים אחד על השני במבטים מבויישים וסקרנים. עוברים בשביל לצד בתים דלים ואני תוהה עד כמה האנשים ששם נפעמים מהיופי הזה, כמוני. הם בטח כבר כל כך רגילים שאולי זה כבר עובר לידם.
הדרך התגלתה כארוכה יותר משתיכננו, אנחנו מתבדחים עם הבנות שזו הכנה טובה לטרק, זה קלף המיקוח, שכן לטרק נצא עם אורי, שרה איתמר ואלינור, והן מאד מחכות לזה! הילדים כל כך מסתדרים ונהנים יחד שההליכה די זורמת מעצמה. כשהגענו כבר למקום, גילינו שהוא סגור. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... כמה מבטי תחנונים והשער נפתח. אנחנו מגלים בודהה מוזהב, סדוק מרעידת האדמה, נחמד אך לא יותר מזה. אבל כמו שאומרים, חשובה היא הדרך.
על פי האמונה המקומית, בודהה הקריב את גופו במקום זה להאכיל נמרה ואת גוריה. אחר כך אנחנו מגלים שהמקדש המדובר ממוקם מעל לפסל, והוא מאד מושקע ויפה עם תצפית מרהיבה. בכניסה למקדש, בפתח המסעדה, יושבים חבורת נזירים בודהיסטים עם תלבושות אדומות ומתבוננים כולם בלפטופ שמונח על השולחן. המראה הזה היה מאד משעשע. במסעדה מוגש אוכל מקומי וזול.

משחקים בבית ספר המקומי

יעל הבודהיסטית

דגלים טיבטים במנזר

משם הזמנו מונית חזרה. משימה לא פשוטה כשלעצמה. במקום לא היו אפשרויות רבות ומה שהיה, רצו מחיר ממש מופקע. בסוף התקשרנו לפרם שסידר לנו שתי מוניות. צעדנו לעברן של המוניות לפגוש אותן  בדרך, הגיעו שתי מוניות קטנות שאחת מהן נתקעה בדרך אלינו. אז מצאנו עצמנו נדחסים, דנה, אני ושמונה ילדים יחד עם הנהג. ג'ייסון ואלעד תפסו הסעה עם משאית, אחרי שניסו לדחוף את המונית התקועה. שוב למדנו שתמיד שנראה שאין הרבה מקום, אפשר לגלות שאפשר לדחוס עוד. נפאל והודו הן דוגמאות מצויינות לזה.

אחד עשר במונית אחת

זו הסיבה שנאלצנו להצטופף

בצידו הכפרי של עמק קטמנדו שזורים כפרים קטנים, מקדשים,סטופות וערים עתיקות. הערים הן:קטמנדו, פאטאן, ובקטפור.
 אנחנו מחליטים לנסוע ליומיים לבקטפור, מרחק נסיעה קצר מדוליקל, ולראות אם בא לנו להישאר. אחר כך דנה ואלעד יחזרו לקטמנדו לפגוש את הוריו, ואנחנו...עוד לא ברור. שוב מזמינים מלון לכולם בבקטפור. אני עוד לא יודעת כמה היא תפתיע אותנו לטובה!

פרם בכניסה לגסט האוס