מגיעים לנפאל - חלום של שנים מתגשם

נפאל, עמק קטמנדו

במקדש בצ'נגו נאריאן

לנפאל הגענו אחרי טיסה ארוכה מהאנוי, דרך בנקוק. איך שהוא, זה נהייה קל מפעם לפעם. נחתנו בקטמנדו ולקחנו מונית משדה התעופה (800 רופי בערב ו700 ביום) לאיזור הטאמל, שם הזמנו בעוד מועד מלון למשפחתינו ולמשפחת שחר. ההתרגשות של כולם בשמיים. שלי מכך ששנים אני חולמת להגיע לנפאל ושל בנותיי מכך שאנו נפגשים שוב עם משפחת שחר. כשיצאנו לטיול, לא ידענו עוד לגמרי לאן אנחנו נוסעים, רק ידעתי שאני ממש,אבל ממש, רוצה להגיע לנפאל. עוד שהייתי בהודו לפני 15 שנים, תיכננתי להגיע לנפאל. אז פגשתי את אישי היקר, מה שגרם לי להסיט את תוכניותיי ולטוס לניו זילנד במקום, מאז אני מחכה ליום שאגיע לנפאל. לאור רעידת האדמה הקשה שהתרחשה פה לפני שנה והבעיות שהתעוררו ביחסיה עם הודו, לא היינו בטוחים אם אכן נגיע לכאן. ברגע שהבנו שכבר בסדר לחזור לטייל בה, לא הייתה שאלה.
הגענו למלון Trekkers שם היה לנו חדר משפחתי לא גדול ולמשפחת שחר דירה גדולה יותר על הגג. המעבר מוייטנאם לנפאל הוא משמעותי. עד כה בטיול, היינו במקומות די נקיים ונוחים עם חשמל ומים זורמים תמיד. לראשונה, אנחנו מגיעים למקום בו אין דגש על נקיון (בלשון המעטה) וברוב המקומות החשמל הוא רק בחלקים של היום ויש אספקה מצומצמת של מים. אני מבינה שאצטרך להתרגל לישון בתנאים שונים ממה שהיה לנו עד כה. מיותר לציין שהמפגש בין המשפחות כיפר על הכל. דנה ואני מייד השלמנו פערים והילדים מייד נדבקו אחד אל השני. אלמה עם איה ונגה, נעמי ואיתן ממש צמד חמד, ויעל ניסתה את מזלה תחילה עם הגר אבל בסוף התרצתה והעבירה שעות על גבי שעות במשחקי משפחה עם זהר הבובה. את הערבים נעביר אלעד דנה ג'ייסון ואני בשתיית יין (במחיר של יין בארץ אבל מדי פעם צריך קצת להתפנק לא?) ובשיחות על הכל בערך. בימים הבאים לא נשמע ציוץ מהילדים ונעביר את הזמן בנדודים  מדאבה מקומית עם מומו מעולה וזול, למסעדה ישראלית מפנקת (or2k), לקפה מערבי בתוך סמטה יפיפיה שזורה בחנויות עם שלים בשלל צבעים, והסתובבות בסמטאות הגדושות של טאמל שם מוכרים שלים, פסלים, דברי מטיילים וקערות טיבטיות.

אוכלים מומו ירקות

השילוב של שלל הצבעים והריחות של החנויות עם החיוכים המחייכים של הנפאלים בתווי פנים יפיפיים מלוכלכים באפר ואבק, מהפנט. דלות ועוני גדולים לצד עיניים צוחקות, הכל כל כך דואלי.  מייד אני נזכרת בהודו ומרגישה בבית. קטמנדו, או יותר נכון הטאמל ממנו לא יצאנו, מפתיעה אותי. פחות צפופה ומאתגרת ממה שדמיינתי ואנחנו ממש נהנים להסתובב ברחובותיה. אני חושבת על כך שלפני חצי שנה, הבנות היו מקבלות אחרת את התנועה הערה והריחות החזקים. כל כך הרבה חוויות ואתגרים לאורך הדרך, איפשרו להן לקבל בברכה נופים ותרבויות שונים ומגוונים.
אחרי מספר ימים של יחד בסתלבט, אנחנו מחליטים לנסוע להתנדב בכפר קטן (בעקבות הבלוג של ורד לב), או לפחות כך אנחנו חושבים...

לקחחנו מיניואן לכפר Changu Narayan. ידענו מראש שאנחנו מגיעים לכפר בו התנאים מאד בסיסיים. גלית ותומר, משפחה ישראלית נוספת שמטיילת, היו שם ועידכנו אותנו לגבי התנאים. הכפר מאד קרוב לקטמנדו(כ-40דק'). זהו אחד מהמקומות החשובים בנפאל, נישא לגובה 1540 מ'. במקום מקדש קדוש של האל וישנו ולמקום עולים לרגל הינדים, בודהיסטים ונאריאנים כאחד. זהו המקדש העתיק ביותר בנפאל.

מקדש וישנו

הכפר עצמו הוא כפר קטן ומתוק. אנחנו הגענו לביתו של דורבה, מתוך כוונה לעבוד ולעזור. כשהגענו גילינו שהוא עשה אובר בוקינג וכדי להתמודד עם זה, הוא יצא לטרק עם חלק מהזרים שמתארחים אצלו. מצאנו את עצמנו שלוש משפחות ישראליות שבאו להתנדב, מבלי שיהיה מי שיגיד לנו מה לעשות. כל ארוחה כולם קופצים לעשות כלים או להגיש את האוכל והנשים שבמקום לא ממש מחפשות את עזרתינו. כמו
בהרבה מקומות במזרח, הנשים עושות את כל עבודות הבית. הן מביאות את המים מהברז של הכפר, מבשלות, מנקות, מארגנות וכיוצא בזה. בינתיים הבנו שהרבה לעשות במקום אין ויצאנו לטייל ולהכיר את הכפר. בכל מקום נשים צעירות יפיפיות מחייכות אלינו, "נמסטה" אומרות ושיניים צחורות חושפות. כמובן שמהר מאד עורן מתקמט מהשמש והשיניים נהיות שחורות מחוסר טיפול נאות. בגיל ארבעים הן כבר נראות בנות שישים. אבל תמיד מחייכות ועובדות, סוחבות סלים ענקיים על הגב מלאים בזרדים או עלים. מטפסות בקלילות במעלה ההר כשאנחנו מתנשפים ומתנשפים. גדיים, תרנגולות, כלבים ופרות חיים בהרמוניה מוחלטת עם תושבי המקום. הנשים חיות יחד. מחכות יחד למילוי דליי מים, רוחצות זו את זו, מסרקות זו את זו, והכל בשקט ממכר. נראה שהם כל כך רגילים לפשטות והדלות שהם חיים. שהם לא יודעים דרך אחרת. בלי חשמל, בלי הרבה מים, בלי חומר. אוכלים כל יום את אותו דאל באט וצ'אפאטי שלנו קשה לאכול יומיים רצופים. אמנם הראות לא טובה, ובכל זאת ניתן לראות את ההרים שנישאים מסביב. שמש זורחת ומלטפת בשמיים, צובעת את העמק באור נעים. אני מרגישה את השלווה והפסטורליה מפעפעות לתוכי.

הילדים נהנים ביחד יחד עם הילדים של גלית ותומר. הם רוחצים בברז של הכפר, מכבסים בגיגיות וצוחקים צחוק מלא ונטול דאגות כאילו הם כבר חלק מהכפר. יעל וזהר משחקות משפחה ומוציאות את בלה הבובה לטיול. דנה מסרקת את כולן ועושה להן צמות, כמו של המקומיות. מעמידים מים לקפה הוייטנאמי שעוד נשאר לי, על טאבון מבוץ.

עושים כביסה

מדהים כמה הילדים מסתגלים מהר יותר מאיתנו. אני מתרגשת לגלות כמה מעט צריך ומאחלת לעצמי שאדע לזכור זאת כשנחזור לישראל. בטיול בכפר, אנחנו צופים בנשים שסוחבות סלי קש מלאים, דנה ואני פוגשות באשה יפה עם גדיים שרק הרגע נולדו, מזמינה אותנו בחיוך נטול שיניים להיכנס פנימה.

 

ובכל זאת, דנה ואני קצת מתקשות עם העובדה שאין מים זורמים וליכלוך בכל מקום ואוכל לא מגוון, ונמצאות בדיסוננס עם האהבה שלנו למקום וקושי ההסתגלות לתנאים. דורבה בינתיים חוזר והמצב לא משתנה. הוא לא ממש יודע מה לעשות איתנו. ניכר שהוא מאד לחוץ על כסף, בעיקר בעקבות רעידת האדמה. ואנחנו מרגישים ממנו אנרגיה מוזרה. במקום נמצאים כבר יותר מדי אנשים, שהמקום לא ערוך להכיל ושוב...באנו להתנדב ואין במה.
  בינתיים באחד מטיולי אחר הצהריים בכפר, פגשנו מספר ילדות נפאליות מקסימות במגוון גילאים. מייד הן הזמינו את ילדנו לשחק עימן ונוצר מפגש מרגש ומהנה. בדרך חזרה הן מלוות אותנו, מחזיקות לנו ידיים מתוך רעב למגע וחום.

למחרת הגענו שוב עם כל מיני משחקים ובגדים שאנחנו כבר לא ממש צריכים. נראה שהן היו צמאות למפגש עם הילדים שלנו וכמובן שזה היה הדדי. הן עשו יחד צמידים, שיחקו ביער וינקי וינקי (שזה כמו מחבואים למיטב הבנתי) הולה הופ ועוד. אפילו יעל הסכימה לוותר על קוביות הלגו הגדולות שלה לטובת ילד אחר. למחרת שוב נפגשנו וכולם יצאו לטיול משותף לנהר, שהתגלה כנחל די מזוהם, אבל העיקר המפגש והדרך היפה...

אז למרות שלא היינו משמעותיים אצל דורבה, הרגשנו שהמפגש עם הילדים היה עוצמתי ומעניין. כעבור מספר ימים הבנו שמיצינו את המקום. למרות ההתלהבות שלנו מהכפר, המפגש עם דורבה לא זרם לנו והחלטנו להמשיך הלאה. החלטנו להמשיך לכפר אחר בשם Dhulikel, על כך אספר כבר בפוסט הבא