דלתת המקונג, הו צ'י מין - חלק 2

מבקרים בשוק הצף

כשהבנו שנצטרך להישאר עד שג'ייסון יחלים, החלטנו שהגיע הזמן לברוח קצת מהעיר לדלתת המקונג, לראות את השוק הצף. המקונג הוא נהר עצום שמגיע מטיבט דרך בורמה, לאוס, תאילנד, קמבודיה ובסוף נשפך לים דרך ויאטנאם. מסביב לנהר שוכנים להם כפרים רבים. נסענו למקום מאד בסיסי ונחמד בפרברי העיר Can Tho, הנמצאת מספר שעות מהו צ'י מין. המלון (minh viet homestay) ממוקם על גדת הנהר ולבעל המקום, מין, ישנה סירה, עימה הוא מוציא סיורים. במקום מגישים ארוחות בוקר וערב וייטנאמיות טעימות.
זכינו לטעום ספרינג רול מצויין, שמגלגלים בדף אורז עם הרבה עלים וקציצת שרימפס. קיבלנו הדרכה איך לגלגל מבחור שלא יודע מילה באנגלית. בכלל עם הזמן לומדים לתקשר בפנטומימה. לאט לאט יכולות הפנטומימה שלנו ממש משתפרות! גם אם קוראים את המילה מהגוגל טרנסלטור, אין סיכוי לבטא אותה נכון. יש להם אלף דרכים לבטא את אותה המילה רק באינטונציה אחרת.

בבוקר התעוררנו להמלצתו של מין בארבע בבוקר לראות קודם את השוק של המקומיים. שוק מאד קטן וחמוד, הרבה פחות מתוייר. בדרך, קנינו מסירה אחרת קפה. האמת שהוא היה כל כך מזעזע שהייתי צריכה לשפוך אותו לנהר מבלי שהמדריך הנחמד שלנו ישים לב...מזל שעם הזמן גיליתי שקפה וייטנאמי יכול להיות ממש טעים, ואני הרי אוהבת קפה מושבעת.

עדיין חצי ישנות

השוק המקומי

האיכרים הוייטנאמים מאזור הדלתה נפגשים מוקדם בבוקר על הנהר ויוצרים שווקים קטנים כדי למכור את מרכולתם ללא צורך בתשלומי השכירות שגובים בשוק הגדול. עשרות של סירות קטנות של כל מיני איכרים מקומיים שבאים למכור את מרכולתם, פירות, ירקות, אפילו ראינו סירה שהיא כמו מכולת, וזכינו לטעום פרי חדש שדומה לתפוח עם טעם של אגס, בערך.

סירת מכולת

צופים מלמעלה

אחרי שמסתיימות שעות השוק הם ממשיכים לשוט ועוצרים בבתים למכור, לעיתים לפי הזמנה.

משם המשכנו לשוק הגדול יותר והמתוייר יותר. בדרך צפינו בנשים מכבסות ומבשלות וגברים מכינים את סירותיהם, ויושבים בחבורות לקפה של הבוקר. הבנות קיבלו צרצרים וסלסלות מעלי קוקוס שמכין איש מסויים. לדברי מין, רק אותו אדם יודע להכין אותם.

אכלנו מרק נודלס מפנק על הבוקר, שעבר מסירה אחרת, ישר לפיותינו הרעבים (בכל זאת אנחנו ערים כבר מארבע בבוקר!). אפילו היה לו מרק צימחוני. אחר כך הוא כמובן חזר לאסוף את הכלים.

אכלנו אננס טרי שנחתך במקום, מאפה קוקוס מקומי, וסופגניות מטוגנות וגם לא ממש אכילות...אבל המוכרת היתה ממש נחמדה!

מוכרת הסופגניות

היה מאד ססגוני ועמוס בתיירים. שמחתי שהיינו בסירה קטנה ולא סיור מאורגן והמוני עם מדריך ומיקרופון מרעיש.
מין סיפר לנו על חיי האיכרים והאנשים שחיים באיזור דלתת המקונג. גילינו שבי"ס בוייטנאם עולה כסף. אמנם לנו המחיר נשמע זניח, אך לאנשים עניים שמתפרנסים בקושי, התשלום אינו אפשרי ויש ילדים שבגלל זה לא הולכים לבי"ס.

לאורך הדרך ראינו בתים צנועים על גדת הנהר. המקומיים בדיוק מתעוררים לרחוץ בנהר ולצאת עם סירותיהם. המראה של אנשי הכפר המתעוררים עם שחר הוא כה נעים ומרתק. רעש הסירה לווה את רחשי החיים על גדת הנהר.

המשכנו בסיור למפעל לייצור אטריות אורז, שם הסבירו על תהליך ייצור הנודלס. חלק גדול מהמפעלים נסגר במהלך השנים, עם המעבר לייצור בעזרת מכונות.

מייבשים בשמש את דפי האורז

מעבירים במכונה

פרי הדרקון

עברנו בדרך גם בחוות פירות שם הסבירו לנו על כל הפירות המקומיים: פרי הדרקון (פיטאיה), קקטוס חסר קוצים, מגיע לבן או אדום ויש לו טעם מתקתק ואקזוטי. ג'ק פרוט (jack fruit), מנגו, פפאיה ואננס. אכלנו צלחת מפנקת של פירות טעימים וטריים.

אלמה וג'ק פרוט הענק

מנגו, פרי הדרקון,פפאיה, אננס וג'ק פרוט, יאמי!

הבנות ואני מאד נהנינו מהביקור. ג'ייסון הרבה פחות. הדלקת החריפה והוא העביר את היום בעיקר בעיניים עצומות ודואבות. אין ספק שזה העיב על כולנו, ואני גם כמובן התחלתי לדאוג. בדרך חזרה להו צ'י מין, נזכרתי שיש לי משקפי שמש ומיד העברתי אותם אליו, כי לו אין. זה מאד הקל עליו וגם נתן לו מראה ייחודי...

ג'ייסון ביקר שוב את הרופאה שלא השאירה מקום לספק. היא רצתה שיחזור אליה כעבור שבוע לראות שאין נזק לעין. באסהההה!!

כשהבנו שיש לנו עוד זמן בהו צ'י מין עד שג'ייסון יחלים החלטנו לפחות לעבור מחדרון פיצפון לבית לכמה ימים. נפרדנו ממוכרת השייקים האהובה, מבעלת המלון, המסעדה המקומית מתחתחינו והסמטה הסואנת ועברנו.

מוכרת השייקים

אין מילים לתאר כמה היה יותר קל, בבית עם מטבח ואויר לנשימה. עברנו לאיזור פחות צפוף ומתוייר, ב district 3, והיה לנו הרבה יותר נעים להסתובב שם.

ארוחת צדפות במסעדה השכונתית

בתעלות

ג'ייסון החל להרגיש טוב יותר וגם אלמה  ויצאנו לסיור בתעלות: co chi tunnels

אלו מנהרות תת קרקעיות באורך של 250 ק"מ בהם השתמשו הלוחמים כדי לשרוד את המלחמה.

הסיור היה מלמד ומעשיר. עברנו במפעל אמנים שכולם שם עם כל מיני נכויות בעקבות השימוש האמריקאי בחומרי הדברה רעילים בזמן המלחמה. למדנו על אורח החיים הבלתי אפשרי שהוייטנאמים ניהלו לאורך המלחמה. עברנו במנהרות הקטנטנות שהם חיו בהם (שעוד הגדילו אותן מעט לטובת התיירים), חווינו את תחושת הקלסטרופוביה והמחנק. מדהים לעכל שכך הם חיו במשך שנים!

ראינו מלכודות ונשק שהשתמשו בו באותה תקופה, טעמנו מהטפיוקה שהם אכלו כדי לשרוד. זה היה כמעט הדבר היחידי שאכלו, שכן מאד קל לגדל את הטפיוקה. למדנו על ההרס העצום שנזרע במקום בעקבות המלחמה, ובעצם נותן אותותיו עד היום.

האתר נמצא כ 35 ק"מ מהעיר, ניתן להגיע אליו דרך סוכנות נסיעות או באופן עצמאי.

כשחזרנו ,סוף סוף קיבלנו את האישור מהרופאה להמשיך הלאה, היינו כבר כל כך מוכנים לעזוב את העיר!

ערב חנוכה קרב ובא והתלבטנו רבות אם להישאר בעיר. קצת התבאסנו לחגוג את חנוכה ללא ישראלים אבל לא יכולנו לשאת עוד רגע נוסף בעיר. לא ידענו איזו הפתעה מצפה לנו בדאלאט!

נפרדנו מ Hai, בעל הדירה (שמצאנו ב airbnb), שהיה מאד אינפורמטיבי ותומך ועזר לנו רבות. עלינו על האוטובוס לילה הראשון שלנו בוייטנאם לנשום קצת אויר בהרים!

רשמים על כך, כרגיל, בפוסט הבא...