מפאי לקופנגן ב 10 ימים

אחרי שלושה שבועות רגועים ופסטורלים בפאי החלטנו יחד עם משפחת זלניקובסקי, לצאת למסע משותף במחוז מה הו סון ולהמשיך לכיוון האיים. שכרנו מיני ואן מפנק(תחילה התגלה שאין מזגן ברכב שהיינו אמורים לקחת ואז נאלצנו לחכות מספר שעות מה ששדרג את הרכב לרכב מרווח ונעים יותר ונהג שאפילו דובר קצת אנגלית...). היו לנו עשרה ימים לטייל עד למלון המוזמן בקופנגן. התחלנו במחוז מה הו סון שפאי נמצאת בו. החשש העיקרי שלנו היה להיות כל כך הרבה ברכב כי בנותינו רגישות לפיתולים וגם,כולנו יודעים ששתי משפחות יחד ברכב זה פצצה מתקתקת, שלושה בנים שלוש בנות ומלא אנרגיה! האמת שהופתענו לטובה. הנופים היו מהממים!

הגענו תחילה למערת לוד. מקום שממוקם בתוך ג'ונגל סבוך,ריח הגשם כל כך חי,צליל חיות היער ממכר. הגענו למקום, חדרים בסיסיים לחלוטין ולא זולים אבל המקום מקסים. במרכז המתחם ישנה מסעדה טובה עם חברה שמוכנים לעזור בשמחה ולנדב אינפורמציה על האיזור. יצאנו אל המערה! מערה שאליה הנהר זורם. נכנסים ברפסודת במבוק קטנה למערת נטיפים יפיפיה. סיבוב נוח לכל הילדים,קצר וחשוך. הילדים התלהבו מהשיט והמערה באור העששיות.


במקום ניתן לצאת לסיורים מאורגנים ושיט קייקים שאצלינו הסתכם רק בגברים של החבורה, ג'יסון ויובל, כי הנהר היה סוער וגבוה בעקבות הגשם. הם כמובן חזרו באקסטזה!!

משם המשכנו למחרת לעיר מה הון סון. העיר קרובה לגבול הבורמזי וניתן לראות זאת באריכיטקטורה השונה של המקדשים וגם האנשים נראים קצת אחרת. הרגשנו שכולם מאד נחמדים אבל עם אנגלית הם די גימגמו, לאט למדנו לדבר בשפת הסימנים. ישנו בריזורט יפה (פרן) שאפילו אירחו מספר פעמים את אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, מה שהלהיב מאד את הילדים. אחרי מיקוח קצר אפילו סגרנו על מחיר סביר שכולל ארוחת בוקר (שכבר ידענו מראש שלא תהיה מאד אטרקטיבית עבורינו כי הם חיים על בשר בבוקר, אבל מסתדרים...) המשמעות של השם עיר הערפל, כיוון שהיא בתוך עמק ומתכסה לעיתים קרובות בערפל. מה הון סון היא יעד פופלארי ליציאה לטרקים באיזור הצפון בשל קרבתה לנופים מרהיבים ולשבטים הצפוניים.

המקום נמצא בתוך שמורת טבע יפה ובמרחק נסיעה מכפר סיני מקסים.

ביום למחרת החלטנו להתפצל. כדי לחסוך לאלמה נסיעה נוספת מפותלת ג'יסון נשאר איתה ועם יעל, בתקווה לעשות איתן טיול בשמורה וכל השאר נסעו לכפר הסיני. הכפר היה על גדות נהר.כפר קטן ומקסים. הוקם על ידי פליטים סינים. ניתן להסתובב ולקנות תה סיני וממתקים סינים מתוקים למדי. במקרה שמענו צחוק ילדים והלכנו לבדוק את הבית ספר. היתה התרגשות גדולה בקרב הילדים המקומיים במיוחד מרועי הקטן והבלונדיני. הם ניסו לגעת בו כל הזמן עד שהוא התחרפן. בינתיים יובל יונתן ונועם אירגנו משחק כדורגל ובסוף כמובן השאירו את הכדור לילדים. בדרך חזרה מהכפר עברנו במפל עצום, פה סוואה, שגועש מאד עכשיו בעונת הגשמים. מאחר ואליו לא יכולנו להיכנס קינחנו בטבילה באגם בדרך, שהיה קר מאד ומרענן. בינתיים גיליתי שהתאילנדים לא מתים על מים, וחלקם הגדול לא יודעים לשחות. זה מסביר את הסיבה שבכל מקום רק אנחנו נכנסים למים....



למחרת, אחרי ביקור של הילדים והבנים במקדש המקומי, בעוד רונה ואני מתרגלות יחד את אימון היוגה שלנו, יצאנו לדרך לכיוון מה סריאנג. בדרך הבנו שאנחנו בעצם לא ממש יודעים מה אנחנו הולכים לעשות שם אבל זרמנו. שמעתי על מישהו בשם פיאק שמוציא טיולים באיזור אבל לא הצלחנו להשיג אותו. הגענו לעיירה עייפים מנסיעה ארוכה ואחרי כמה נסיונות מאכזבים מצאנו גסט האוס מקסים (Above the sea) ולשם שינוי הבעלים (שמו סי, ומשם שם המקום) דיבר אנגלית למופת ונתן לנו את כל המידע שהיינו צריכים. כמובן שהוא ידע מיד מי זה פיאק ותוך מספר דקות הוא היה במלון ורקמנו ביחד טיול (לא רק ישראל כזאת קטנה מסתבר).

למחרת יצאנו לטיול באיזור להכיר קצת את החיים של המקומיים ואילו היו יומיים מרתקים ומלהיבים לכולנו. המקום מאלף ביופיו והכל כל כך פשוט ובתולי. אנשים חיים בצריפים דלים. פיאק מסביר שבשבט קארן (ממנו הוא מגיע) הם בונים בית ביום אחד עם כל החברים. כשאחרון המשפחה נפטר הם שורפים את הבית. התנאים מאד בסיסיים וכמעט שאין להם כלום. את ארוחת הערב הם הכינו במרכז החדר, בתוך גומת חול ישנה מדורה קטנה עליה מעמידים את הסיר. האוכל פשוט ומאד טעים מהמוצרים שקנינו בבוקר בשוק.

בחוץ ירד גשם זלעפות והילדים נהנו להתפלש בבוץ. ביקרנו גם בבית ספר המקומי שם אכלנו צהריים. המורים במקום היו זוג, אנשים טובים שמאד אוהבים את הילדים. הכיתות היו מינימליות לחלוטין. ראינו את הילדים מתבוננים בטלויזיה וחוזרים על מה שנאמר בה. זה היה מראה לא שגרתי. המורה הסבירה שאין מספיק מורים לכל הכיתות ולכן חלק גדול מתוכנית הלימודים נעשית מול המסך. המפגש היה מרגש ומביך כאחד עבור הילדים, אך מאד מוצלח.

פיאק מבשל צהריים בביה"ס

בדרך למפל

אבא ויעל במפל

אלמה מחוץ למפל

מכינים ארוחת ערב בחדר היחיד בבית (גם מטבח, גם סלון, גם חדר שינה)

יעל האורך שעועית

מתחת לבית גרות החיות

השירותים

אב הבית

למחרת המשכנו להכיר מקומיים, הבנות עזרו למקומית לארוג תיק לארוסה, זו המסורת בקרב תושבי השבט.

ממש כמו פעם, האישה יושבת על הריצפה עם מתקן מעץ עליו שזורים חוטים ולאט וביסודיות היא אורגת לו תיק בשקט ושלווה אין סופיים כאילו זו משימת חייה. הבנים בינתיים נהנו מלשחק עם המצ'טה של פיאק ולכרות עצים.  

המשכנו לאיזור מגוריו של פיאק. צעדנו דרך מרחבים עצומים של שדות אורז בוהקים בזוהרם, דרך תעלות מים(ברור שמדי פעם רגלינו צללו לתוכם) בדרך פיאק הראה לילדים כיצד הוא תופס סרטנים ושם אותם בתוך במבוק לבסוף משחרר אותם בשטח שלו בתוך צמיג ישן עם מים. בדרך הוא מסביר על החקלאות המקומית ותכניותיו לעתיד לגבי תיירות אקולוגית בחווה שלו. היה כל כך יפה ופסטורלי לצעוד כך בתור בתוך כל הירוק הזה!

בערב חזרנו לביתו והכרנו את משפחתו היפה שפינקו אותנו בארוחת מלכים: דגים, מרקים, עוף, ירקות זו היתה ארוחה נהדרת. הילדות הגשיו וציחקקו ונהנו מהאורחים שיש להם. אין ספק שהיומיים עם פיאק היו מבחינתי פגישה עם תאילנד האמיתית, פגישה אנושית ומרתקת.

משם המשכנו לסוקותאי. אחת מהערים החשובות מבחינה היסטורית וארכיאולוגית. הגענו לקראת ערב. לקחנו כולנו חדר במלון חמוד בעיר החדשה. נחנו לאחר נסיעה מתישה וביום למחרת קמנו ליום גדוש ומעניין לקראת נסיעת לילה דרומה. מטרה עיקרית: להתיש את הילדים שיישנו בנסיעה. המטרה הושגה, הילדים הותשו וגם אנחנו, לגבי השינה... הילדים ישנו המבוגרים קצת פחות...

אתר העתיקות עצום. לקחנו לכולם אופניים ומדריך מקומי עם אנגלית טובה שקצת קשה להבין. אין ספק שהוא תיכנן להסביר הרבה יותר ממה שיכולנו להקשיב לו עם שישה ילדים. יחד עם זאת זה היה תענוג להסתובב בין כל העתיקות ולשמוע על ההתפתחות של הבודהיזם וההיסטוריה של המקום.

במקום ישנו גם מוזיאון קטן ומומלץ עם גינת פסלים יפה. רגע לפני שעוזבים שיחרור אחרון בבריכה של המלון ועולים על האוטו לנסיעת לילה. נוי, הנהג המקסים שלנו, ישן ומוכן לדרך. סוף סוף הוא יוכל לנסוע מהר כי כולם יישנו ואלמה לא תסבול מבחילה כל הדרך. הנסיעה עברה יחסית בשלום.

בבוקר הגענו מוקדם בבוקר דרומית לבנקוק לכיוון האיים לעיירה קטנה בשם פרצ'ואפ קירי קאן (Prachuap Khiri Khan). הכל היה נראה שומם. התקשינו למצוא מלון נורמלי והתחלנו לחשוב שאולי כדאי לברוח. בתוך כל העייפות והרעב ג'ייסון הציע לאכול ארוחת בוקר במקום שהמליצו עליו ואז נראה. וכך הכרנו את ג'ון! למסעדה שלו קוראים טוויגס (Twiggs) וג'ון גילה לנו את פני העיר. לאחר ארוחה מפנקת ומערבית אצלו כולנו הרגשנו טוב יותר. בינתיים הגברים מצאו מלון נחמד ונקי ברחוב והתחלנו לנחות במקום. רונה הרגישה לא טוב ואת היומיים הבאים העבירה במנוחה ואנחנו טיילנו בעיר בעיקר על אופניים. גילינו מלא מלא קופים שרק מחכים שתביא להם אוכל. חלק נחמדים יותר וחלק פחות.
 החוף מקסים, מסעדות דייגים מקומיות פזורות, מקדש קופים עם תצפית מרהיבה ובין לבין השייקים והאוכל המצויינים של ג'ון ששמח לנדב כל פיסת מידע על המקום. נהננו מאד ועזבנו לאחר יומיים לסוריתאני לקראת סיום המסע הארוך והמוצלח. נפרדנו בעצב מנוי הנהג ועלינו על מעברות לקופנגן לנפוש ולנוח, אבל זה כבר בבלוג הבא.