מגיעים לנפאל - חלום של שנים מתגשם

נפאל, עמק קטמנדו

במקדש בצ'נגו נאריאן

לנפאל הגענו אחרי טיסה ארוכה מהאנוי, דרך בנקוק. איך שהוא, זה נהייה קל מפעם לפעם. נחתנו בקטמנדו ולקחנו מונית משדה התעופה (800 רופי בערב ו700 ביום) לאיזור הטאמל, שם הזמנו בעוד מועד מלון למשפחתינו ולמשפחת שחר. ההתרגשות של כולם בשמיים. שלי מכך ששנים אני חולמת להגיע לנפאל ושל בנותיי מכך שאנו נפגשים שוב עם משפחת שחר. כשיצאנו לטיול, לא ידענו עוד לגמרי לאן אנחנו נוסעים, רק ידעתי שאני ממש,אבל ממש, רוצה להגיע לנפאל. עוד שהייתי בהודו לפני 15 שנים, תיכננתי להגיע לנפאל. אז פגשתי את אישי היקר, מה שגרם לי להסיט את תוכניותיי ולטוס לניו זילנד במקום, מאז אני מחכה ליום שאגיע לנפאל. לאור רעידת האדמה הקשה שהתרחשה פה לפני שנה והבעיות שהתעוררו ביחסיה עם הודו, לא היינו בטוחים אם אכן נגיע לכאן. ברגע שהבנו שכבר בסדר לחזור לטייל בה, לא הייתה שאלה.
הגענו למלון Trekkers שם היה לנו חדר משפחתי לא גדול ולמשפחת שחר דירה גדולה יותר על הגג. המעבר מוייטנאם לנפאל הוא משמעותי. עד כה בטיול, היינו במקומות די נקיים ונוחים עם חשמל ומים זורמים תמיד. לראשונה, אנחנו מגיעים למקום בו אין דגש על נקיון (בלשון המעטה) וברוב המקומות החשמל הוא רק בחלקים של היום ויש אספקה מצומצמת של מים. אני מבינה שאצטרך להתרגל לישון בתנאים שונים ממה שהיה לנו עד כה. מיותר לציין שהמפגש בין המשפחות כיפר על הכל. דנה ואני מייד השלמנו פערים והילדים מייד נדבקו אחד אל השני. אלמה עם איה ונגה, נעמי ואיתן ממש צמד חמד, ויעל ניסתה את מזלה תחילה עם הגר אבל בסוף התרצתה והעבירה שעות על גבי שעות במשחקי משפחה עם זהר הבובה. את הערבים נעביר אלעד דנה ג'ייסון ואני בשתיית יין (במחיר של יין בארץ אבל מדי פעם צריך קצת להתפנק לא?) ובשיחות על הכל בערך. בימים הבאים לא נשמע ציוץ מהילדים ונעביר את הזמן בנדודים  מדאבה מקומית עם מומו מעולה וזול, למסעדה ישראלית מפנקת (or2k), לקפה מערבי בתוך סמטה יפיפיה שזורה בחנויות עם שלים בשלל צבעים, והסתובבות בסמטאות הגדושות של טאמל שם מוכרים שלים, פסלים, דברי מטיילים וקערות טיבטיות.

אוכלים מומו ירקות

השילוב של שלל הצבעים והריחות של החנויות עם החיוכים המחייכים של הנפאלים בתווי פנים יפיפיים מלוכלכים באפר ואבק, מהפנט. דלות ועוני גדולים לצד עיניים צוחקות, הכל כל כך דואלי.  מייד אני נזכרת בהודו ומרגישה בבית. קטמנדו, או יותר נכון הטאמל ממנו לא יצאנו, מפתיעה אותי. פחות צפופה ומאתגרת ממה שדמיינתי ואנחנו ממש נהנים להסתובב ברחובותיה. אני חושבת על כך שלפני חצי שנה, הבנות היו מקבלות אחרת את התנועה הערה והריחות החזקים. כל כך הרבה חוויות ואתגרים לאורך הדרך, איפשרו להן לקבל בברכה נופים ותרבויות שונים ומגוונים.
אחרי מספר ימים של יחד בסתלבט, אנחנו מחליטים לנסוע להתנדב בכפר קטן (בעקבות הבלוג של ורד לב), או לפחות כך אנחנו חושבים...

לקחחנו מיניואן לכפר Changu Narayan. ידענו מראש שאנחנו מגיעים לכפר בו התנאים מאד בסיסיים. גלית ותומר, משפחה ישראלית נוספת שמטיילת, היו שם ועידכנו אותנו לגבי התנאים. הכפר מאד קרוב לקטמנדו(כ-40דק'). זהו אחד מהמקומות החשובים בנפאל, נישא לגובה 1540 מ'. במקום מקדש קדוש של האל וישנו ולמקום עולים לרגל הינדים, בודהיסטים ונאריאנים כאחד. זהו המקדש העתיק ביותר בנפאל.

מקדש וישנו

הכפר עצמו הוא כפר קטן ומתוק. אנחנו הגענו לביתו של דורבה, מתוך כוונה לעבוד ולעזור. כשהגענו גילינו שהוא עשה אובר בוקינג וכדי להתמודד עם זה, הוא יצא לטרק עם חלק מהזרים שמתארחים אצלו. מצאנו את עצמנו שלוש משפחות ישראליות שבאו להתנדב, מבלי שיהיה מי שיגיד לנו מה לעשות. כל ארוחה כולם קופצים לעשות כלים או להגיש את האוכל והנשים שבמקום לא ממש מחפשות את עזרתינו. כמו
בהרבה מקומות במזרח, הנשים עושות את כל עבודות הבית. הן מביאות את המים מהברז של הכפר, מבשלות, מנקות, מארגנות וכיוצא בזה. בינתיים הבנו שהרבה לעשות במקום אין ויצאנו לטייל ולהכיר את הכפר. בכל מקום נשים צעירות יפיפיות מחייכות אלינו, "נמסטה" אומרות ושיניים צחורות חושפות. כמובן שמהר מאד עורן מתקמט מהשמש והשיניים נהיות שחורות מחוסר טיפול נאות. בגיל ארבעים הן כבר נראות בנות שישים. אבל תמיד מחייכות ועובדות, סוחבות סלים ענקיים על הגב מלאים בזרדים או עלים. מטפסות בקלילות במעלה ההר כשאנחנו מתנשפים ומתנשפים. גדיים, תרנגולות, כלבים ופרות חיים בהרמוניה מוחלטת עם תושבי המקום. הנשים חיות יחד. מחכות יחד למילוי דליי מים, רוחצות זו את זו, מסרקות זו את זו, והכל בשקט ממכר. נראה שהם כל כך רגילים לפשטות והדלות שהם חיים. שהם לא יודעים דרך אחרת. בלי חשמל, בלי הרבה מים, בלי חומר. אוכלים כל יום את אותו דאל באט וצ'אפאטי שלנו קשה לאכול יומיים רצופים. אמנם הראות לא טובה, ובכל זאת ניתן לראות את ההרים שנישאים מסביב. שמש זורחת ומלטפת בשמיים, צובעת את העמק באור נעים. אני מרגישה את השלווה והפסטורליה מפעפעות לתוכי.

הילדים נהנים ביחד יחד עם הילדים של גלית ותומר. הם רוחצים בברז של הכפר, מכבסים בגיגיות וצוחקים צחוק מלא ונטול דאגות כאילו הם כבר חלק מהכפר. יעל וזהר משחקות משפחה ומוציאות את בלה הבובה לטיול. דנה מסרקת את כולן ועושה להן צמות, כמו של המקומיות. מעמידים מים לקפה הוייטנאמי שעוד נשאר לי, על טאבון מבוץ.

עושים כביסה

מדהים כמה הילדים מסתגלים מהר יותר מאיתנו. אני מתרגשת לגלות כמה מעט צריך ומאחלת לעצמי שאדע לזכור זאת כשנחזור לישראל. בטיול בכפר, אנחנו צופים בנשים שסוחבות סלי קש מלאים, דנה ואני פוגשות באשה יפה עם גדיים שרק הרגע נולדו, מזמינה אותנו בחיוך נטול שיניים להיכנס פנימה.

 

ובכל זאת, דנה ואני קצת מתקשות עם העובדה שאין מים זורמים וליכלוך בכל מקום ואוכל לא מגוון, ונמצאות בדיסוננס עם האהבה שלנו למקום וקושי ההסתגלות לתנאים. דורבה בינתיים חוזר והמצב לא משתנה. הוא לא ממש יודע מה לעשות איתנו. ניכר שהוא מאד לחוץ על כסף, בעיקר בעקבות רעידת האדמה. ואנחנו מרגישים ממנו אנרגיה מוזרה. במקום נמצאים כבר יותר מדי אנשים, שהמקום לא ערוך להכיל ושוב...באנו להתנדב ואין במה.
  בינתיים באחד מטיולי אחר הצהריים בכפר, פגשנו מספר ילדות נפאליות מקסימות במגוון גילאים. מייד הן הזמינו את ילדנו לשחק עימן ונוצר מפגש מרגש ומהנה. בדרך חזרה הן מלוות אותנו, מחזיקות לנו ידיים מתוך רעב למגע וחום.

למחרת הגענו שוב עם כל מיני משחקים ובגדים שאנחנו כבר לא ממש צריכים. נראה שהן היו צמאות למפגש עם הילדים שלנו וכמובן שזה היה הדדי. הן עשו יחד צמידים, שיחקו ביער וינקי וינקי (שזה כמו מחבואים למיטב הבנתי) הולה הופ ועוד. אפילו יעל הסכימה לוותר על קוביות הלגו הגדולות שלה לטובת ילד אחר. למחרת שוב נפגשנו וכולם יצאו לטיול משותף לנהר, שהתגלה כנחל די מזוהם, אבל העיקר המפגש והדרך היפה...

אז למרות שלא היינו משמעותיים אצל דורבה, הרגשנו שהמפגש עם הילדים היה עוצמתי ומעניין. כעבור מספר ימים הבנו שמיצינו את המקום. למרות ההתלהבות שלנו מהכפר, המפגש עם דורבה לא זרם לנו והחלטנו להמשיך הלאה. החלטנו להמשיך לכפר אחר בשם Dhulikel, על כך אספר כבר בפוסט הבא

הנוי - ההיית או חלמתי חלום?

האנוי    

אז אם אני צריכה לבחור עיר מכל ערי אסיה שהייתי בהן, ללא ספק הייתי בוחרת בהאנוי. ממש התאהבנו בה!
אז הגענו עם פולה וקרול להאנוי. כולנו קצת מותשים מהימים האחרונים, שהיו מאד מהנים אך גם מאד תזזיתיים.
לנו במלון Especen, שהמליצו עליו גוני ואורון. מלון נחמד באיזור מקסים, ליד כנסיית סן ג'וזף. האיזור שקט יחסית ומאד נוח. בסביבה יש מלא בתי קפה ומסעדות והוא מרחק הליכה מהעיר העתיקה. יחד עם פולה וקרול העברנו יומיים בהאנוי ומשם הן טסו חזרה לארץ. למרות שבמהלך היומיים האלה, קרול עדיין סבלה מכאבים בברך, ופולה סבלה מכאבי בטן, הן הוכיחו איך לא ניתן לעצור אותן לרגע ולא ויתרו על ההסתובבויות בעיר. האנוי התגלתה כעיר מדהימה עם המון פינות קסומות ושקטות, לצד הססגוניות והטירוף של איזור השוק והעיר העתיקה.

בשוק בעיר העתיקה

עוברים דירה

האנוי, שפירושה "גדת הנהר", בגלל המיקום שלה (בגדה המערבית על הנהר האדום), היא בירת וייטנאם המאוחדת והעיר השנייה בגודלה בוייטנאם. בהאנוי אתרים היסטורים רבים ומעניינים כמו המאוזוליאום של הו צ'י מין, מקדש הספרות (Temple of literature) ומוזאונים רבים בנושאים רב גוניים (מוזיאון הנשים, מוזיאון הכלא, מוזאון הצבא ומוזיאון המיעוטים).
העיר העתיקה מרתקת. היא משלבת אדריכלות מודרנית ועתיקה, סמטאותיה גדושות שלל רב: שלים, בגדים, נעליים, תכשיטים, קפה ומה לא...נהננו לשוטט, לקנות, לנוח באגם הגדול על ספסל ולצפות במגוון הקהל העובר. נהננו ממסעדות מפנקות, ופחות נהננו ממסעדות רחוב. עד ששכנענו את קרול לנסות מסעדת רחוב אמיתית, נפלנו על אחת באמת לא מוצלחת

מסעדת רחוב בהאנוי

ואז חזרנו להתפנק במסעדות התיירותיות. בהאנוי ניתן למצוא את כל סוגי האוכל, ואוכל משובח.








עם פולה לקחנו את הבנות לצפות, איך לא, במופע בובות על המים. הספסיאליטה של וייטנאם! במרכז מופע בובות רוקדות במים, אותם מלווה להקה וייטנאמית חיה. המופע הוא בוייטנאמית וטומן בחובו סיפורים מיתולוגים. לא הבנו מה נאמר אבל נהננו מהבובות היפות ומהתרבות המקומית. קרול בינתיים נהנתה מקפה לבד על האגם.

ביקרנו במקדש הספרות המעניין, כשמעלינו תלויים עשרות כובעים וייטנאמים קטנים. המקדש הוקדש לקונפוציוס. בעבר למדו בו רק המיוחסים ומאוחר יותר נפתחו שעריו לתלמידים מוכשרים מכל וייטנאם. במקום אגם, מקדש ופסלים רבים של קונפוציוס ותלמידיו.

ביקרנו במוזיאון משגע לאמנות וייטנאמית, fine arts museum, קטן ומעניין עם תמונות קלאסיות ומודרניות יותר. קטן וקולע! מאד נהננו מקצת אמנות משובחת...אפילו מצאנו דיוקן של נעמי שלנו!

ביקרנו במקדש באגם,  שכלשעצמו לא מעניין במיוחד אך נמצא בתוך האגם ומשקיף על האיזור. בתוכו פסל גדול של צב, שעליו ישנה אגדה על כך שלקיסר הסיני היתה חרב קסמים מיוחדת, בעזרתה הרחיק את הפולשים על הממלכה. יום אחד, כשהפליג להנאתו באגם, הגיח לפתע צב ענק ואמר כי על הקיסר להחזיר את החרב למלך הדרקון. ואז נשלפה החרב מנדנה ונבלעה בפיהו העצום של הצב. אז הצב נעלם לו בתוך המים ובעקבות אותה אגדה שונה שמו של האגם שנקרא כיום "האגם של החרב שהוחזרה".

פולה וקרול במקדש על האגם

בשער לגשר האדום

הספקנו לאכול בפיצרייה הכי משובחת שאכלנו בה עד כה, 4p, ובעוד הרבה בתי קפה ומסעדות מעולים. בהאנוי יש מבחר רב של מסעדות מכל הסוגים ומכל המינים. יש אוכל רחוב, כמו הבן מי שיש בכל מקום. בגט (בהשראת הצרפתים שבעבר שכנו שם), בתוכו מבחר בשרים ובשביל צמחוניים כמונו חביתה עם ירקות. הוייטנאמים אוכלים הרבה דברים מאורז (נייר אורז, פנקייק מאורז, אורז...)ולנו האוכל שלהם מאד התאים. קל וטעים. ואני נהנתי כרגיל מקפה משובח שיכולתי למצוא פה בכל מקום.
כעבור יומיים נפרגנו מפולה וקרול בעצב רב, היה לנו ממש כיף ביחד!

אנחנו החלטנו לוותר על סאפה ועל נסיעות נוספות, ולהנות מארבעת הימים הנותרים בהאנוי.  מצאנו לנו בית קפה אהוב לקפה של הבוקר (la place), שצופה על הכנסייה והעוברים והשבים. ביום ראשון הגיעו המון כלות להצטלם על רקע הכנסייה והבנות קיפצצו מסביבן נהנות מהססגוניות של שמלותיהן והחיוכים יפי התואר.

בקפה השכונתי, la place

נהננו מהסמטאות הקטנות בעיר העתיקה, כל סמטה והנושא שלה: סמטת הנעליים, סמטת התיקים, סמטת הקפה...
החלטנו שהגיע הזמן לטעום מה egg cafe ששמענו עליו. הלכנו למקום הכי עתיק וגילינו שזה ממש טעים! מי שהמציא את זה היה פעם שף ידוע. בעבר, שחלב היה יקר מאד אי אפשר היה לשתות קפה עם חלב. הוא חיפש משהו שיקל על מרירות הקפה ופיתח קפה עם ביצה מוקצפת, יאממי!!!
היינו במוזיאון המרתק Vietnam museum of ethnology בו למדנו על המיעוטים השונים ואורח חייהם. בצידו השני של הכביש ישנה גינת שעשועים גדולה ומהנה, בה ניתן גם לשכור אופניים עם כרכרה.

גולת הכותרת הייתה סיור שעשינו ביומנו האחרון עם סטודנטית מהממת שהראתה לנו את נפלאות המקומיים בוייטנאם. איתה הלכנו לרובע הצרפתי,. האנוי היתה בעבר הבירה של הקולוניה הצרפתית הודו-סין. ניתן לראות בה מבנים קונוליאליסטים יפים, לצד ארכיטקטורה מודרנית.
טיילנו לאורך רחוב הספרים, רחוב שלם עמוס בחנויות עם אלפי ספרים.
עלינו לחנות נסתרת בקומה שנייה. שם ישבנו לכוס תה חם ושמענו סיפורים מהזקן המוכר שהיה איש צבא לשעבר.

איתה גילינו גלידה וייטנמית מעולה שעולה רבע מכל גלידה שראינו עד כה מיובאת. טעמנו מאוכל רחוב שעדיין בשבילנו הוא די מוגבל. אנחנו אכלנו טופו מוקפץ אבל נהננו מלשבת עם כל המקומיים ולפזר חיוכים לכל עבר. שמענו ממנה כל כך הרבה על התרבות הוייטנאמית ועל המסורת. על הקושי בוייטנאם עם אין לך השכלה גבוהה. היא הייתה מאד מדוייקת ומעניינת. נערה מבית עני  עם הרבה שאיפות שלמדה בבית ספר של עשירים שלא סבלה, רק כדי שתצליח בעתיד להתקבל לאוניברסיטה נורמלית. את הסיורים הנוער נותן בחינם, כדי לתרגל את האנגלית ולהכיר אנשים מכל העולם. זה בהחלט היה אחד מהימים המרתקים יותר שהיו לנו בוייטנאם. כל כך נהננו שהיא נשארה איתנו עוד ועוד... ניתן להירשם דרך האתר (hanoifreetourguides.com) ורצוי הרבה זמן מראש!

בערב האחרון גילינו תוך כדי ירידה במדרגות שישנה עוד משפחה קנדית במלון. כרגיל, כמו תמיד בטיול שכזה, כשיש כבר הזדמנות לתקשורת בין הילדים, היא קורית באופן מיידי. מייד החלטנו לצאת כולם ביחד לארוחת ערב והעברנו ארוחת ערב מקסימה. שמענו מהם על הטיול שעשו באירופה על אופניים! כל הטיול ג'ייסון אומר שזה הטיול הבא שלנו: על אופניים. ואנחנו סיפרנו על נפלאות הטיול במזרח.
כל כך נהננו בהאנוי שכמעט היינו עצובים לעזוב. מזל שידענו שהולכת להיות פגישה מרגשת עם משפחת שחר בקטמנדו!

צפון וייטנאם -עם סבתא פולה ודודה קרול

מהויאן להאנוי בעשרה ימים

מספר ימים לאחר חזרתו של ג'ייסון מארה"ב, שהייתה מרגשת למדי, הגיעה לביקור גם אחות של פולה, קרול. יחד עם פולה וקרול יצאנו לטיול לצפון וייטנאם. נפרדנו בעצב מהויאן ומכל חברינו החדשים ושכרנו את שירותיו של מר דאנג לנסוע להואה (Hue). מר דאנג היה הנהג שלנו בכל התקופה של הויאן. הוא הביא משדה התעופה את סאלי, פולה, ג'ייסון וקרול ולקח אותנו לכל נסיעותינו לדאנאנג, כשרצינו להתפנק בקניון. הפעם הוא שלח את אחיו, שילווה אותנו עד למערות בפונג ניה (Phong Nha).
פולה וקרול סמכו עלינו בתכנון וביצוע של הטיול מהויאן להנוי, הרי אנחנו המנוסים...יצא טוב אני חושבת.
מאד זרם לנו להיות כולנו יחד. פולה וקרול מאד כיפיות ונוחות ולחלוטין הסתדרו בתנאים הסטנדרטים שאנחנו רגילים אליהם. כל יום אחת מהבנות ישנה עם סבתא פולה בחדר וההתרגשות מכך שיש עוד מבוגרות לשחק איתן ולהיות איתן, הייתה גדולה.

התחנה הראשונה בדרך הייתה הליידי בודהה בדאנאנג - חוב שהינו חייבים לאלמה עוד מהנסיעה למעיינות הפילים (elephant springs) יותר מחודש אחורה. ואלמה כמו אלמה לא שוכחת דבר. אז עברנו בפסל הענק שצופה על כל המפרץ יחד עם עוד מאות תיירים מכל הסוגים והתפעלנו מהגובה והנוף.

התחנה הבאה היתה הואה, כ -3 שעות נסיעה מהויאן. הואה היא עיר חמודה וקצת ישנונית. היא ממוקמת במרכז וייטנאם, ובסמיכות לים ועל כן מיקומה היה תמיד אסטרטגי. היא משמשת כעיר הבירה של מחוז טהואה טהיין-הואה. בעבר היא הייתה בירתה של שושלת נגווין, שושלת מלכים פאודלית ששלטה בוייטנאם. היא נשארה הבירה עד שחולקה וייטנאם לצפון ודרום.

ישנו במלון מאד נחמד עם צוות נהדר, four season. ליד המלון גם מסעדה נחמדה בשם risotto, בה ניתן למצוא אוכל מגוון. ניצלנו את היומיים הבאים להסתובב ברחובות העיר ולבקר בתוך חומות המצודה ובחצר המלכותית, מקום שהיה שמור למשפחת המלוכה בלבד. למרות שחלקים גדולים מהמצודה הושמדו במלחמת וייטנאם, עדיין יש הרבה מה לראות והמקום בהחלט היה שווה ביקור. במצודה מוקרן גם סרט מעניין על ההיסטוריה של המקום ותפקידו שהשתנה עם השנים.

העברנו יומיים נחמדים בעיר ויצאנו הלאה לכיוון מערות Phong Nia.
תחילה עשינו עצירה בעיירה Dong Hoi, שנמצאת כארבעים דקות נסיעה מהמערות. שם נפרדנו מהנהג והמשכנו לבדנו. העיירה שוכנת בסמיכות לחוף ים אבל ללא חוף מפתה. המזג אויר לא שיחק לטובתנו והיתה רוח, גשם וקור. למרות שאין כמעט מה לעשות בעיירה הזאת, ניצלנו את ההזדמנות להכיר ל"תיירות" שלנו את וייטנאם ה"אמיתית". לקחנו את פולה וקרול לשוק לאכול אוכל מקומי. הסבתות היו הרבה יותר זורמות מהילדות שלנו גם בארוחה ועוד יותר בשוק. אנחנו נאלצנו לברוח מהשוק עם בנותינו הצווחות מהמראות והריחות של השוק והסבתות נשארו להסתובב שם בלעדינו...

המלון ששהינו בו יומיים Nam Long Plus היה נהדר, וזכינו גם לחדר גבוה שהשקיף אל העיר וחשף גגות בשלל צבעים ומקדשים נישאים מבעד לבתים וייטנאמים צבעוניים. אכלנו בשתי מסעדות נחמדות tree hugger cafe ו 7th heaven restaurant (זה בערך הדבר היחידי שהיה לעשות שם).

למחרת, לקחנו מלון ממש באיזור המערות ומשם יצאנו לבקר ב phong nha cave ההגעה לשם בסירה עם נופים מרהיבים.

למחרת יצאנו לטיול ארוך יותר שכלל את הגן הבוטאני ואת מערת הנטיפים הגדולה בעולם! על הגן הבוטאני כמעט פסחנו אבל מזל שלא. הגן מאד יפה. יש בו מפל נחמד ומסלולים מגניבים. על מושג ההנגשה הם תרם שמעו ופגשנו עוד כמה מטיילים בגיל השלישי שהופתעו מהקושי. פולה וקרול ואני עשינו את המסלול הקצר למפל וג'יסון לקח את הבנות לטיול מאתגר בג'ונגל שהסתיים בטיפוס חבלים במעלה המפל...

משם המשכנו לפנינה של היום - paradise cave. מערה עצומה, עם המון נטיפים מגיחים בכל מיני צורות, בצבעים וגדלים שונים, זו נראית כמערה אין סופית ואכן כשהגענו לסוף המסלול המוסדר והמואר (קילומטר וחצי לכל כיוון), גילינו ששם מתחיל המסלול ההרפתקני, מסלול עם פנסי ראש, קסדות וכו'... השתעשנו ברעיון של להצטרף לחבורה שראינו עומדים לצאת לשם ואז גילינו שרשימת ההמתנה כבר סגורה ל2016.
המלון ששהינו בו הפעם, היה הרבה פחות נחמד אבל עם נוף משגע לנהר וההרים שמסביב. אכלנו במסעדה איטלקית מצויינת (capture) שנמצאת צמודה לפאב קפה שכל התיירים הצעירים מתאספים אליו (easy tiger). בערב זה מקום מצויין למי שמחפש אוירה תוססת, משחק ביליארד ולעיתים גם הופעות חיות.

משם יצאנו לCatba בכרטיס משולב שכלל אוטובוס לילה לנינ בינג, ואן לעיירה Hai Phong ואז מעבורת ל Cat ba. סך הכל הנסיעה עברה בקלות יחסית (ברור שעליי פחות שכן יעל ואני חלקנו כסא אחד), אבל סביר. הדרך הארוכה הייתה מאתגרת אבל כולנו שרדנו. במהלך הנסיעה בואן, נסענו עם זוג צרפתים וילדה. אחרי נסיעה ארוכה ביקשנו מספר פעמים מהנהג שיעצור לשירותים. באופן לא ברור, הוא המשיך לנסוע ולא עצר והילדות כבר השתגעו וביקשו ממנו שוב ושוב לעצור. מדי פעם הצרפתיה סיננה מבעד לשיניה שאנחנו מעצבנים וחוצפנים ועוד כח מיני דברים מחרפנים אחרים. לאחר מספר רב של תלונות, אני כבר ממש התעצבנתי ונבחתי עליה בצרפתית מגמגמת שאני מבינה את כל גידופיה ושמה שבאמת נורא, זה כמה מפריע לה שאנחנו רוצים לעצור בשביל ילדה קטנה לשירותים. באמת מאד מאד התעצבנתי עליה. קרול, שתמיד ראתה בי רגועה ושלווה למדי, טענה שרק בשביל לראות אותי מתעצבנת ונוזפת, היה שווה לה לבוא לטיול.

טוב, גם אני נהניתי לשפוך קצת קיטור.

הגענו ל -cat ba, במזג אויר מבאס למדי. קר, גשום וערפילי. העיר מנונמנת, מעט תיירים. הכל נראה בבנייה. למזלנו, כולנו היינו באנרגיה חיובית והסתפקנו במה שיש. ביום הראשון, יצאנו דרך המלון לסיור לחצי יום.

הסירה שיצאנו איתה שבקה מספר דקות אחרי שיצאנו מהנמל. תקועים בלב ים, חששנו שהכל הולך להסתבך, רוחה של קרול עמדה להישבר. "אין סיכוי שאני ממשיכה עם הסירה הזו, גם אם הוא יצליח לתקן אותה". ג'ייסון ואני, למודי נסיון מסירה שנתקעה בקאו סוק, וגם בכלל מאיך הדברים מסתדרים בטיול שכזה, הרגענו אותה. אמרנו שתוך כמה דקות זה יסתדר ואין לה מה לדאוג, ואכן כך היה!

                                                                הסירה שנתקעה

תוך כמה דקות הגיעה סירה שווה יותר, איתה המשכנו לאי הקופים.

הסירה שלנו הגיעה ממש עד החוף ואפילו קצת עלתה עליו כדי שנוכל לרדת מהסירה יבשים. ג'יסון ירד ראשון בקפיצה ועזר לבנות לרדת. לפני שהספקנו להבין מה קורה ראינו את קרול מנתרת מהסירה כמו איילה אל החוף - הנחיתה הפתיעה את קרול בערך כמו שהניטור הפתיע אותנו. לשמחתינו, למעט כאב בברך שליווה אותה עוד כמה ימים, לא קרה כלום. אבל קרול שוב הצדיקה את שמה המיתולוגי קרול-בוקי (איילה).
אי הקופים עצמו ממש לא מרשים, כמה קופים שמגיעים לבדוק אם יש לך אוכל. החלק היותר מלהיב זה לראות את תגובות התיירים לקופים שלא ממש מחכים לטוב ליבם של התיירים, אלא חוטפים את האוכל בהזדמנות הראשונה שיש להם. גם נעמי שהשאירה את גרביה בצד, זכתה לחטיפה. אך ברגע שהקוף הריח את הגרב, הוא מייד ויתר עליה וזרקה חזרה לאדמה!
לאחר אי הקופים, המשכנו למקום ממנו ניתן לצאת בסירת קייאקים לשוט בים. בקור העז, הנשים הבוגרות (כולל אלמה), החליטו לותר על התענוג ולשתות קפה וייטנאמי נהדר עם עוגות סופר מתוקות (כמו שהם אוהבים), בזמן שג'יסון כמובן יצא לשוט עם הקטנות. כולם היו מרוצים...

שותות בבית הצף על הים

למחרת יצאנו לדרכנו להאנוי בסירה שעשתה את דרכה דרך האיים והמפרצים המשגעים של הלונג ביי. הראות היתה גרועה, אבל הערפיליות יצרה  בעזרת הצוקים המזדקרים שמשתלבים עם קו האופק, מראה מיסתורי ומהפנט. הלונג ביי הייתה שקטה יחסית ולפיכך המים היו קצת יותר נקיים (לא אגיד צלולים כי זה יהיה כבר מוגזם)  הרגשתי שאנו שטים אל הלא נודע, ובכל רגע, מתוך הערפל, מופיע פתאום עוד צוק ועוד אחד, ורק כשמתקרבים ניתן להבחין בצבעוניות שבו. כמו במטה של קסם. בסופו של דבר, למרות מזג האורי הלא נוח, אף אחד לא יצא מתוסכל!
אבל היה קררררר....וקור אני פחות אוהבת! וגם לא ממש היינו ערוכים אז חלקנו הגענו להאנוי כבר קצת חולים.

המלון ששהינו בו היה נהדר וזול, בעיקר בשל מחסור בתיירים. דרכם יצאנו לשני הסיורים. חצי היום עלה כ - 10 דולר לאדם, וכלל את השיט, אי הקופים והקיאקים.  הסיור עד להאנוי (שעלה באזור ה -30 דולר לאדם) כלל שיט בהלונג ביי עד לעיירה ממנה לקחנו ואן קטן, צפוף ומאתגר במיוחד ואז גם גילינו שאנחנו צריכים ללכת עם כל הציוד בהאנוי עד למלון, כי הנהג לא הסכים לנסוע דרך הסמטאות הקטנות, אבל בקטנה...
השיט בסירה היה מאד יפה. הסירה היתה גדולה ומפנקת. אפילו זכינו להסבר על איך מכינים פרש רולס ובארוחת צהריים מפנקת (שמשום מה לא כללה את הפרש רולס שהכנו).

הגענו להאנוי עייפים מהמסע אך על כך כבר אספר בפוסט הבא...