קטמנדו - פרק ב'
חזרנו למלון בקטמנדו, ערוכים להתנדב ולבנות קצת שגרה. שמחנו שנפגוש לקצרה שוב את משפחת שחר ומישל ומייקל, שלא ראינו מאז הויאן בוייטנאם.
היה כיף לראות את כולם והילדים היו בהתרגשות גדולה. חגגנו את חג הפורים, יחד עם משפחות ישראליות נוספות, בבית חב"ד. שם פגשנו את רועי וליאת וילדיהם, גלן ואורית וילדיהם (שאחר כך נבלה איתם רבות בדראמקוט) וכמובן את דנה ואלעד. הילדים הכינו אזני המן וחלקם אפילו הספיקו להתארגן על תחפושות.
למחרת משפחת שחר ומייקל ומישל הגיעו אלינו לשכונה (שזו נסיעה של 5-6 ק"מ). אכלנו במסעדת הבית שלנו המגישה ארוחות בוקר מעולות וזולות Nir' toast bakery and restaurant, שממוקמת ליד הסטופה הגדולה, בודאנאת. זוהי הסטופה הגדולה בנפאל. מסביבה ישנה קהילה רבה של טיבטים, מנזרים, מסעדות טיבטיות והרבה נזירים בגלימות עזות שעושים סיבובים סביב הסטופה.
בערב המראה מרהיב, שכן, הסטופה מוקפת בנרות רבים הצובעים אותה באור רך ומיסתורי. בצידי הסטופה ממוקמים בתי קפה ומסעדות נעימים וטעימים וחנויות טיבטיות המוכרות פעמונים, קערות, תכשיטים ובגדים טיבטים. למחרת נפרדנו מהחברים שנסעו לפוקרה, בזמן שאנחנו ממתינים לאחי ומשפחתו.
מראש ידעתי שיש לי קרובת משפחה אמריקאית רחוקה, מרדית, שהתחתנה בנפאל וחיה בקטמנדו. מרדית שהתה בדיוק באנגליה, אך יצרתי קשר עם ביתה, מרינה וקבענו להיפגש. פגשנו אותה ואת אביה, מני וישבנו לערב נהדר במסעדה. מני הוא נצר למשפחה טיבטית בודהיסטית. מני סיפר את תולדותיו המרתקות לג''יסון, שלמזלי רשם הכל כדי שנזכור,אז הנה הסיפור:
סב רב רב של מני היה בודהיסט סיני שחי על הגבול בין טיבט וסין. כבודהיסט מסור הוא יצא למסע עלייה לרגל למקום הולדתו של בודהה, לומביני, ולבודגאיה, שם בודהה הפך למואר. המסע נמשך חודשים רבים. בדרכו חזרה מלומביני, עצר סבו בקטמנדו, בבודהה, והחליט להתבודד תקופה במערה באיזור, לתרגל מדיטציה. באותם זמנים, היתה מלחמה בין נפאל וטיבט. שמועות הגיעו לרשויות, כי יש מרגל טיבטי ביערות. הוא נעצר והובא בפני המלך. סבו הסביר כי אין לו כל קשר למלחמה, וכי הוא רק מבקש מקום לתרגל בו, וביקש רשות להישאר בנפאל. הוא זכה לחינוך טוב ודיבר סינית, טיבטית ונפאלית. כדי להוכיח שאינו מרגל, שלח אותו המלך להיות מתווך בינם לבין הטיבטים. מסעו נחל הצלחה רבה, וכך הוא קיבל אישור לחזור לחיות בנפאל. כאות הוקרה, זכה לתפקיד הנכסף של שומר הסטופה, תפקיד אותו מחזיק אחיו הבכור של מני עד היום.
מרינה סיפרה איך לאחר רעידת האדמה, כל המנזרים הטיבטים פתחו את שעריהם לאלפי מחוסרי הבית והאכילו אנשים רבים. היא התנדבה במנזר Shechen, שמתחת לביתה, ומאז היא עובדת במקום ולומדת בודהיזם. הבנות מתחברות אליהם מאד ואנחנו פוגשים אותם עוד מספר פעמים. בינתיים התחלנו את ההתנדבות בבית היתומות. בכל יום נסענו לבית קטן בו נמצאות 8 בנות מגילאי 3-8. ואם הבית שגרה שם עם בנה. פגשנו ילדות מדהימות שצמאות לקשר אנושי. למרות הקושי בשפה, שכן הן לא דיברו אנגלית בכלל, הצלחנו ליצור קשר עמוק ומחמם את הלב. שיחקנו איתן, לימדנו אותן שירים באנגלית, עשינו איתן יוגה ויצירה ובעיקר פשוט נהננו איתן.
הן אהבו שג'ייסון מניף אותן באויר וכשהבאנו מוזיקה ורקדנו איתן, ההתלהבות היתה עצומה! הבנות התחברו אליהן מאד והלכו בשמחה בכל יום לשם. קנינו להן קלמרים וציוד לבי"ס וצפינו איתן בכמה סרטים במחשב של ג'ייסון. כמה הן התרגשו לגלות שיש לנו את frozen! הן תמיד חיכו לבואנו וכל כך שמחו לפגוש אותנו. בהודו, החינוך נוקשה ומיושן. היה לנו קשה לראות ילדה בת 3 שצריכה לשנן אותיות וללמוד לקרוא ולכתוב. כשניסינו לצייר עימן מנדלות, ברגע הן עברו לצייר בית ועץ, בדיוק כמו שלמדו בכיתה. היה לנו מאד קשה לעודד אותן לסטות ממה שהן מכירות. אך מדי פעם הצלחנו...
אחת מיוזמות המקום חיבקה אותי באחד הימים בחום ואמרה שהכנסנו שמחה למקום. לרוב הן מבלות את אחר הצהריים בלמידה ומשחק אחת עם השנייה. נראה שלנשים שהקימו את המקום, אין הרבה פניות לשחק ולהנות עימן. ההתנהלות במקום נראתה כהישרדותית, בלית ברירה. במשך כמעט שבועיים נפגשנו כל יום.
באחד מהימים זכינו לפגוש משלחת מיוחדת שהגיעה מאנגליה, של חברת פרלמנט שהגיעה לתרום למקום. הוריה הם הודים שהיגרו לאנגליה והיא נשואה להודי והם באו לבקר בנפאל למספר ימים. בדרך חזרה מבית היתומים, הצטרפנו לואן המפואר שלהם בחזרה למלון ואלמה ניהלה שיחה קולחת עם חברת הפרלמנט, שהתרשמה ממנה עד מאד. זה היה מפגש לא צפוי ומעניין מאד.
הרגשתי שהצלחנו ליצור מפגש משמעותי איתן והילדות שלנו מאד ניקשרו אליהן. ביום האחרון אירגנו מסיבת פרידה. עם ממתקים, מוסיקה והרבה שמחה. היה לנו מאד עצוב להיפרד. הימים עברו בנעימים, למרות חששותינו הרבים לשהות בקטמנדו. עדיין זיהום האויר היה לא פשוט, אך המלון הנעים והאיזור בכלל קצת השכיחו מאיתנו את זה. בינתיים כולנו היינו נרגשים למדי מהפגישה עם אורי, שרה, איתמר ואלינור. הבנות כבר לא יכלו להכיל את הציפייה...
ואיזו התרגשות זו היתה סוף סוף לפגוש אותם! כולנו כל כך חיכינו לזה. ישבנו שעות להשלים פערים ולהנות מכל המתנות המפנקות ששרה קנתה לנו: בגדים, ספרים, קפה שחור, ממתקים, ויטמינים ומה לא...למרות שלא נפגשנו הרבה זמן, החיבור בין כולם היה מיידי. כאילו לא עברו להם כבר שמונה חודשים מאז פגישתנו האחרונה.
יחד הלכנו למקדש הקופים, סוויאמבהונת, אתר מרכזי לבודהיסטים וגם לנווארים. המקדש מתנשא על ראש גבהה של 300 מ' ומקודש כבר יותר מ-1600 שנים. במקום יש מאות קופים ורצוי להיזהר מהם ולא להסתובב עם אוכל. לבנות זה היה מלחיץ, שכן הקופים שם אגרסיבים למדי. למרות שהמקום נהרס רבות ברעידת האדמה, הוא עדיין מרשים והומה מאד.
טיילנו גם קצת עם אורי ושרה והתאומים באיזור טאמל, יצאנו לארוחת ערב נוספת עם מרינה ומני, ביקרנו במנזר המרהיב של מרינה, ניסינו מסעדות רבות ומצויינות, פגשנו משפחה מקסימה נוספת שבאה דרכינו למלון, אנה אביגדור וילדיהם.
ואז היינו מוכנים להמשיך הלאה לפוקרה.
חזרנו למלון בקטמנדו, ערוכים להתנדב ולבנות קצת שגרה. שמחנו שנפגוש לקצרה שוב את משפחת שחר ומישל ומייקל, שלא ראינו מאז הויאן בוייטנאם.
היה כיף לראות את כולם והילדים היו בהתרגשות גדולה. חגגנו את חג הפורים, יחד עם משפחות ישראליות נוספות, בבית חב"ד. שם פגשנו את רועי וליאת וילדיהם, גלן ואורית וילדיהם (שאחר כך נבלה איתם רבות בדראמקוט) וכמובן את דנה ואלעד. הילדים הכינו אזני המן וחלקם אפילו הספיקו להתארגן על תחפושות.
 |
| משפחת לוי |
בערב המראה מרהיב, שכן, הסטופה מוקפת בנרות רבים הצובעים אותה באור רך ומיסתורי. בצידי הסטופה ממוקמים בתי קפה ומסעדות נעימים וטעימים וחנויות טיבטיות המוכרות פעמונים, קערות, תכשיטים ובגדים טיבטים. למחרת נפרדנו מהחברים שנסעו לפוקרה, בזמן שאנחנו ממתינים לאחי ומשפחתו.
מראש ידעתי שיש לי קרובת משפחה אמריקאית רחוקה, מרדית, שהתחתנה בנפאל וחיה בקטמנדו. מרדית שהתה בדיוק באנגליה, אך יצרתי קשר עם ביתה, מרינה וקבענו להיפגש. פגשנו אותה ואת אביה, מני וישבנו לערב נהדר במסעדה. מני הוא נצר למשפחה טיבטית בודהיסטית. מני סיפר את תולדותיו המרתקות לג''יסון, שלמזלי רשם הכל כדי שנזכור,אז הנה הסיפור:
סב רב רב של מני היה בודהיסט סיני שחי על הגבול בין טיבט וסין. כבודהיסט מסור הוא יצא למסע עלייה לרגל למקום הולדתו של בודהה, לומביני, ולבודגאיה, שם בודהה הפך למואר. המסע נמשך חודשים רבים. בדרכו חזרה מלומביני, עצר סבו בקטמנדו, בבודהה, והחליט להתבודד תקופה במערה באיזור, לתרגל מדיטציה. באותם זמנים, היתה מלחמה בין נפאל וטיבט. שמועות הגיעו לרשויות, כי יש מרגל טיבטי ביערות. הוא נעצר והובא בפני המלך. סבו הסביר כי אין לו כל קשר למלחמה, וכי הוא רק מבקש מקום לתרגל בו, וביקש רשות להישאר בנפאל. הוא זכה לחינוך טוב ודיבר סינית, טיבטית ונפאלית. כדי להוכיח שאינו מרגל, שלח אותו המלך להיות מתווך בינם לבין הטיבטים. מסעו נחל הצלחה רבה, וכך הוא קיבל אישור לחזור לחיות בנפאל. כאות הוקרה, זכה לתפקיד הנכסף של שומר הסטופה, תפקיד אותו מחזיק אחיו הבכור של מני עד היום.
מרינה סיפרה איך לאחר רעידת האדמה, כל המנזרים הטיבטים פתחו את שעריהם לאלפי מחוסרי הבית והאכילו אנשים רבים. היא התנדבה במנזר Shechen, שמתחת לביתה, ומאז היא עובדת במקום ולומדת בודהיזם. הבנות מתחברות אליהם מאד ואנחנו פוגשים אותם עוד מספר פעמים. בינתיים התחלנו את ההתנדבות בבית היתומות. בכל יום נסענו לבית קטן בו נמצאות 8 בנות מגילאי 3-8. ואם הבית שגרה שם עם בנה. פגשנו ילדות מדהימות שצמאות לקשר אנושי. למרות הקושי בשפה, שכן הן לא דיברו אנגלית בכלל, הצלחנו ליצור קשר עמוק ומחמם את הלב. שיחקנו איתן, לימדנו אותן שירים באנגלית, עשינו איתן יוגה ויצירה ובעיקר פשוט נהננו איתן.
הן אהבו שג'ייסון מניף אותן באויר וכשהבאנו מוזיקה ורקדנו איתן, ההתלהבות היתה עצומה! הבנות התחברו אליהן מאד והלכו בשמחה בכל יום לשם. קנינו להן קלמרים וציוד לבי"ס וצפינו איתן בכמה סרטים במחשב של ג'ייסון. כמה הן התרגשו לגלות שיש לנו את frozen! הן תמיד חיכו לבואנו וכל כך שמחו לפגוש אותנו. בהודו, החינוך נוקשה ומיושן. היה לנו קשה לראות ילדה בת 3 שצריכה לשנן אותיות וללמוד לקרוא ולכתוב. כשניסינו לצייר עימן מנדלות, ברגע הן עברו לצייר בית ועץ, בדיוק כמו שלמדו בכיתה. היה לנו מאד קשה לעודד אותן לסטות ממה שהן מכירות. אך מדי פעם הצלחנו...
אחת מיוזמות המקום חיבקה אותי באחד הימים בחום ואמרה שהכנסנו שמחה למקום. לרוב הן מבלות את אחר הצהריים בלמידה ומשחק אחת עם השנייה. נראה שלנשים שהקימו את המקום, אין הרבה פניות לשחק ולהנות עימן. ההתנהלות במקום נראתה כהישרדותית, בלית ברירה. במשך כמעט שבועיים נפגשנו כל יום.
באחד מהימים זכינו לפגוש משלחת מיוחדת שהגיעה מאנגליה, של חברת פרלמנט שהגיעה לתרום למקום. הוריה הם הודים שהיגרו לאנגליה והיא נשואה להודי והם באו לבקר בנפאל למספר ימים. בדרך חזרה מבית היתומים, הצטרפנו לואן המפואר שלהם בחזרה למלון ואלמה ניהלה שיחה קולחת עם חברת הפרלמנט, שהתרשמה ממנה עד מאד. זה היה מפגש לא צפוי ומעניין מאד.
הרגשתי שהצלחנו ליצור מפגש משמעותי איתן והילדות שלנו מאד ניקשרו אליהן. ביום האחרון אירגנו מסיבת פרידה. עם ממתקים, מוסיקה והרבה שמחה. היה לנו מאד עצוב להיפרד. הימים עברו בנעימים, למרות חששותינו הרבים לשהות בקטמנדו. עדיין זיהום האויר היה לא פשוט, אך המלון הנעים והאיזור בכלל קצת השכיחו מאיתנו את זה. בינתיים כולנו היינו נרגשים למדי מהפגישה עם אורי, שרה, איתמר ואלינור. הבנות כבר לא יכלו להכיל את הציפייה...
ואיזו התרגשות זו היתה סוף סוף לפגוש אותם! כולנו כל כך חיכינו לזה. ישבנו שעות להשלים פערים ולהנות מכל המתנות המפנקות ששרה קנתה לנו: בגדים, ספרים, קפה שחור, ממתקים, ויטמינים ומה לא...למרות שלא נפגשנו הרבה זמן, החיבור בין כולם היה מיידי. כאילו לא עברו להם כבר שמונה חודשים מאז פגישתנו האחרונה.
יחד הלכנו למקדש הקופים, סוויאמבהונת, אתר מרכזי לבודהיסטים וגם לנווארים. המקדש מתנשא על ראש גבהה של 300 מ' ומקודש כבר יותר מ-1600 שנים. במקום יש מאות קופים ורצוי להיזהר מהם ולא להסתובב עם אוכל. לבנות זה היה מלחיץ, שכן הקופים שם אגרסיבים למדי. למרות שהמקום נהרס רבות ברעידת האדמה, הוא עדיין מרשים והומה מאד.
טיילנו גם קצת עם אורי ושרה והתאומים באיזור טאמל, יצאנו לארוחת ערב נוספת עם מרינה ומני, ביקרנו במנזר המרהיב של מרינה, ניסינו מסעדות רבות ומצויינות, פגשנו משפחה מקסימה נוספת שבאה דרכינו למלון, אנה אביגדור וילדיהם.
ואז היינו מוכנים להמשיך הלאה לפוקרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה