פארק צ'יטוואן - הולכים לחפש חיות

צ'יטוואן -נוסעים לראות קצת חיות, אולי נמצא נמר?

הגענו לקטמנדו במונית מבקטפור (כחצי שעה). הפעם הזמנתי מלון בשכונת בודהה, איזור הטיבטים בקטמנדו. ידענו שיש לנו זמן להעביר עד שאורי, שרה, איתמר ואלינור מגיעים. החלטנו שננצל את הזמן להתנדב. דרך האינטרנט מצאתי את
Dipankara holiday home, הזמנתי שם שני חדרים. המחיר היה גבוה לנו אך בסוף הוא נתן לנו חדרים בכמעט מחצית מהמחיר, כשהסברתי שאנו מעוניינים להתנדב. שילמנו 30$ לשני חדרים מרווחים ונעימים. המקום מאד שקט, עם גינה גדולה. לבעל המקום קוראים לאמה, והוא בודהיסט. אישתו היא דוקטור בבריאות בקרב יתומים, הינדואיסטית. שניהם מקדישים את חייהם לשיפור תנאי הבריאות בקרב יתומים בקטמנדו ומעורבים בהקמת בית יתומות קטן של ילדות שאיבדו את הוריהן ברעידת האדמה הקשה שפקדה את נפאל אשתקד. כל כך שמחנו להגיע לגסט האוס כל כך נעים ושקט אחרי הטירוף של שכונת טאמל המתויירת. הספקנו רק להניח את התיקים ללילה ובבוקר המוקדם למחרת כבר יצאנו לביקור בצ'יטוואן לתור אחר חיות.

פארק הלאומי צ'יטוואן הינו פארק החיות הראשון בנפאל. הוא נמצא כ-200 ק"מ דרומית לקטמנדו. אנחנו עולים על אוטובוס קטן, עדיין תמימים לגבי הנסיעה שעומדת לעבור עלינו. מיד אנחנו מגלים שנפלנו על נהג משוגע, שנוהג בדרך לא דרך במהירות מופרזת על כביש פתלתל הצופה לתהום. הבנות מרגישות רע ואני מתפללת שלא נדרדר לתהום. היתה נסיעה ממש סיוטית אבל תודה לאל (או למי שזה לא יהיה), הגענו בשלום. הזמנו מראש מלון ב Hotel rhino land החדרים בצ'יטוואן מאד זולים. המקומות בעיקר מרוויחים מהסיורים שהם מארגנים. המלון מאד בסיסי, אך נעים. עם אוכל לא רע ומרחב גדול למשחק.

יצאנו באותו יום לטייל בשמורה, שמתגלה כמאד ירוקה פורחת ויפה. בסיור ראינו פילים ששייכים לממשלת נפאל. היה לנו קשה לראות את החיה המרשימה הזו, עומדת קשורה ונטולת מרחב תנועה. לפחות הבנו שבגלל שהן פילי הממשלה, רוכבים עליהם מעט שעות ביום.

השקיעה הציפה את השמים כשטיילנו וזכינו לראות את התנינים רובצים להם על גדות הנהר מרחוק וציפורים יפות מתעופפות בשלוותן.

בבוקר למחרת יצאנו מוקדם לשיט בקנו. הפעם ראינו תנינים ממש מקרוב! אפילו נעתקה נשמתינו לרגע...

ושוב זכינו לראות ציפורים רבות עם דמדומי הבוקר כמו שלדג, נשרים, ועוד כל מיני... בצהריים התארגנו על סיור בג'יפ משותף  שעלותו היתה 17$ לאדם. כולנו היינו תקווה שניזכה לראות נמרים, קרנפים וחיות אחרות. הסיור היה מאד נחמד.

ראינו בו תנינים משני סוגים, קרנפים (אחד אפילו ממש קרוב), ציפורים רבות יפיפיות, טווסים, כמה צבאים מרחוק. היער היה שרוף בחלקו, מנהג שעושים רבות בנפאל מתוך אמונה שזה טוב ליער. לכן גם איזורים גדולים ביער ללא חיות. קיווינו שכך נזהה בקלות את הנמר. חיכינו, חיכינו, ומי לא בא? אז זהו, שנמר לא ראינו.

יצאנו בעגלה רתומה לסוס לבקר בbreeding center של הפילים. במראה הראשון ראינו פילים מתוקים וקטנים לצד אמהותיהן. במקום הפילות שילדו נמצאות מספר חדשים עד שהן שוב יוצאות לעבוד. היה לנו ממש בלתי נסבל לראות אותן קשורות בצורה כזו, וזה נראה לנו כמו התעללות נוראית. ג'ייסון ואני מהר מאד רצינו לעזוב את הבנות למורת רוחן של הבנות שהיו מוקסמות מהפילונים הקטנים שהיו באמת מתוקים אך מאד מסכנים.

ביום למחרת יצאנו להסתובב בעיר. אין שם הרבה מה לעשות. ישבנו בבית קפה יפה על גדת הנהר ואז החלטנו בספנטניות לצאת לסיור נוסף, מחוץ לשמורה עם ג'יפ פרטי. הפעם החוויה היתה אינטימית ומהנה יותר. ראינו עוד ציפורים, והפעם ממש מקרוב, כך שיצא והבחנו בנשר עומד לו להנאתו על ענף עץ לצידנו וזנבו מבצבץ. ראינו גם חזירי בר אוכלים באחו, הרבה צבאים והפעם מקרוב יותר. אפילו זכינו לראות להקת טווסים כשאחד מהם בדיוק עסק בריקוד החיזור! אבל נמר לא ראינו...

כעבור שלושה ימים היינו מוכנים לחזור לקטמנדו. הפעם הנסיעה עברה עלינו קצת יותר בנעימות. כבר הבנו שהנסיעות בנפאל לא פשוטות, וצריך לצמצם בהן עד כמה שניתן.

בקטפור - עתיקות,תרבות, אמנות ואנשים טובים

בקטפור Bhaktapur

כיכר דורבאר

 הגענו לבקטפור לאחר נסיעה קצרה. מיד הסתדרנו במלון שהזמנתי לכולנו מראש, Tulaja, שהתגלה כמקום נקי ומקסים.
 אפילו היתה לנו מקלחת נעימה עם מים חמים! בקטפור נתגלתה כעיר מרתקת. ישנו קרוב לכיכר דורבאר. זוהי הכיכר הראשית והחשובה בכל הערים העתיקות. בכניסה לבקטפור משלמים 15$ לאדם, מעל גיל 10. הכרטיס ניתן לשלושה ימים, אך ניתן להאריכו לפי מידת הצורך. במלון עבדו נער ונערה מקסימים, שתמיד שמחו לספר ולעזור. בניטה, היא בת 21. בחורה מקסימה שלאט גילתה לנו את סיפור חייה הלא פשוט. אביה נרצח במלזיה בנסיעת עסקים ואמה גידלה את אותה ואת שתי אחיותיה לבד. ברעידת האדמה הן איבדו את ביתן ומאז הן ישנות באוהל. אנחנו מתחילים ללמוד על חומרת המצב בנפאל, על אוזלת ידם של אנשי הממשל והשחיתות העצומה שקיימת שם. כל הכסף שהגיע כתרומות מכל העולם, לא הגיע מעולם לידיהם של האנשים שאיבדו את ביתם. בבקטפור איבדו את ביתם אלפי אנשים וניתן לראות שכונות שלמות של אוהלים, בתים חצי הרוסים שאנשים גרים בהם, עוני רב בכל מקום.

                                                                            הריסות בכל מקום

בניטה מספרת בעצב על אחותה הקטנה, שנמצאת בבית יתומים בבקטפור. לאמה אין אמצעים לספק לה חינוך הולם והיא התקבלה למקום הזה. בניטה בקושי רואה את אחותה הקטנה, כי זה מקשה עליה ואז היא רוצה לחזור הביתה. היא מסבירה לנו היכן המקום ואנחנו מחליטים לבקר. הגענו שתי המשפחות. הופתענו לגלות מקום מושקע מאד. התנאים היו טובים. חדרים נקיים ומרווחים. יש שם נערות מגיל 6 ועד שהן הולכות לאוניברסיטה. בעל המקום, איש טוב ואיכפתי הקים את המקום עם אמריקאית שמשיגה תרומות ומלווה את המקום. יש להם תורמים שמממנים לילדות חינוך פרטי טוב, בתקווה להוציאן ממעגל העוני. הבנות שלנו מלמדות אותן לצייר את מנדלת החיים. כולנו יושבים יחד ומציירים. הן מקסימות וכל כך משתפות פעולה. דנה ואני אפילו מציינות שיש מידה של צייתנות במקום, אבל האווירה נעימה מאד ונראה שהן נהנות מהמפגש שנוצר. ראינו את אחותה בת השש המתוקה של בניטה, נראית קצת בהלם. עדיין מסתגלת למקום. יום למחרת הגענו שוב. זה היה פורים והבאנו מסיכות שמגרדים עליהן ויוצאות צורות בשלל צבעים, שאמא של דנה הביאה להם בביקורה. הסברנו על החג, עשינו איתן יוגה ושירים לפורים. היה מאד שמח ומרגש. קיווינו שיצא לנו לפגוש אותן שוב, אבל זה כבר לא ייקרה.

המפגש האנושי בבקטפור היה עבורינו, יוצא דופן. פגשנו אנשים מדהימים במקום מרתק שהוא שילוב של הרס, הסטוריה, אמנות וקסם. בקטפור חדרה לנו ללב ובחרנו להישאר יותר ממה שתיכננו. דנה ואני מצאנו לנו בית קפה מוצלח בכיכר דורבאר. Beans cafe.

בקפה השכונתי, עם דנה ואלעד

באחד הימים, כשישבנו לנו לקפה היומי, דנה התחילה לקשקש באיטלקית עם מקומי. למדנו שקוראים לו coolman, הוא מדריך מקומי. קבענו איתו לטיול למחרת. מדריך בבקטפור זה מאד זול. 5$ ליום, הוא המחיר הרגיל. זה חשוב בעיני לשכור מדריך, כי יש שם מדריכים רבים ללא עבודה. בכלל, נפאל מתקיימת על תיירות והתיירות צנחה לאחר רעידת האדמה. נראה שכולם מחכים שזה יחזור למה שהיה...
אז יצאנו ליום מעניין מאד, בו coolman, הסביר על כל האתרים במקום. בקטפור היתה בירתה של נפאל, עד למאה ה-15. ברובה היא נווארית, אך יש שם גם הינדים ובודהיסטים. היא הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת היסטורי ויש בה מגוון רחב של עתיקות מרהיבות המכילות ארכיטקטורה יפיפיה, פיסול בעץ, מתכת, ומאות סיפורים המספרים על תרבות עשירה. בכיכר ישנם מקדשים ארמונות ופסלים רבים, ביניהם בולט ארמון 55 החלונות, בו השתכנו המלכים הנפאלים בעבר. כיום יש במקום גלריית אמנות נפאלית. מחוץ לארמון ישנו מקדש לאלה טאלג'ו ולצידו פעמון ענק בו מצלצלים לכבוד האלה. לחלק מהמקדשים ניתן לטפס ולצפות על העיר והעוברים והשבים. בכניסה לבית ספר, שהיה פעם הכניסה לארמון, ניצבים שני פסלי חד קרן מאבן. המדריך סיפר שמאחר והפסלים היו מאד מרשימים, המלך כרת לפסל את הידיים שלא יוכל לבנות זאת שוב. איך שהוא, הסיפור הזה שכרתו לפסל את הידיים חוזר על עצמו במקומות רבים. בכניסה לבי"ס, יש פסל עם המון דמויות מסיפורים. המדריך נתן לילדים משימה, למצוא את הפיל המסתתר. הם עשו את זה די מהר!

הסיפור מספר שהמלך הוריש את הממלכה לשלושת בניו. בקטפור, פאטן וקטמנדו היו הבירות ונוצרה תחרות בין הבנים, למי תהיה הבירה היפה ביותר. מה שהוביל למלחמות רבות עד שבסוף מלך קטמנדו כבש ואיחד את נפאל.

                                                        מחפשים את הפיל שמסתתר בפסל

לצד הכיכר ניתן למצוא מסעדות רבות, בהן אוכל מערבי ונפאלי כאחד. אנחנו במיוחד אהבנו את מסעדת שיווה הנמצאת בכיכר דורבאר, ולשמחתם של הילדים מגישה שניצלים מצויינים. כשיוצאים מהעיר העתיקה לכיוון מרכז העיר, ניתן למצוא דאבות מקומיות רבות המגישות דאל באט ומומו מצויין. אנחנו אכלנו ארוחת בוקר וערב במלון וצהריים בחוץ. במלון זכינו לדאל באט מקומי וטעים ונהננו ממנו בזמן שלגמנו מהויסקי המקומי שבעל הבית מכין, ואפילו לקח אותנו יום אחד לראות כיצד הם מכינים אותו. דנה ואלעד עברו למלון אחר יפיפה, peackok, להיות עם משפחתו של אלעד שהגיעה לביקור.

טועמים מהויסקי, חמים ושורף בגרון

מכינים ויסקי מקומי

                                                             נעמי בסדנת גילוף במלון peackok

בבקטפור גם ניתן למצוא את כיכר הקדרים, בה ניתן למצוא כלי קרמיקה רבים, ומוצרים רבים מקומיים מנייר ממוחזר, עץ מגולף ופיסול בברזל. נהננו כל כך להסתובב ברחובותיה ולהכיר את ההיסטוריה של נפאל.

השער המוזהב

הגר יעל וזהר

                                                                   












לאחר שמשפחת שחר עזבו לנגרקוט, נשארנו עוד כמה ימים. חג ההולי הגיע, והחלטנו שזה יהיה מקום רגוע יחסית לחגוג אותו. חג ההולי מסמל את השיחרור מהחורף וכניסתו של האביב. הוא נחגג בהודו ונפאל. זהו חג ססגוני ומרהיב, בו נזרקות שקיות מים בשלל צבעים. להולי יש גם משמעות דתית והוא נועד להנציח אירועים מהמיתולוגיה ההודית. לכן בחג יש מגוון טקסים, תהלוכות וחגיגות ססגוניות. את היום התחלנו בחשש גדול מלצאת מהחדר, שמא יפציצו אותנו בשקיות מים. אך כשיצאנו ראינו שהמצב הוא לא כל כך נורא. לאט לאט הבנות נכנסו לעניין. בניטה נתנה להן שקית אבקת צבע לעשות ממנה שקיות מים והן יצאו להשתולל בכיכר הראשית. כמובן שהן חזרו צבועות מכף רגל ועד הראש ומרוצות מאד. היה יום מקסים ושמח.

באחד הימים יצאנו לטיול יפה לנגרקוט, אליו נסענו באוטובוס מקומי. היתה נסיעה לא פשוטה, בלשון המעטה, בה נפאליות למעשה, מרוב דחיסות, כמעט וישבו עלינו. היינו צריכים לעצור את הנשימה מריחות הזיעה העזים שנישאו באויר. אבל שרדנו...הכפר עצמו נעים ויפה. פגשנו שם את משפחת שחר עם משפחתו של אלעד, שלנו במקום ואכלנו יחד מומו ופאראטה נהדרים.

את בקטפור עזבנו בעצב רב לאחר שמונה ימים. ממנה נסענו לקטמנדו, שם נשאיר את הדברים ונצא לראות חיות בצ'יטוואן

                                                                      נפרדים מהמלון

עמק קטמנדו

עמק קטמנדו

דוליקל (Dhulikel) -

אז עזבנו את ביתו של דרובה באוטובוס. הזמנו ואן גדול לשתי המשפחות וקיבלנו אוטובוס, לשמחתם הרבה של הילדים, שנהנו ממנו מאד. לא עניין אותם בכלל שהכסאות מתפרקים... ונסענו לעיירה שנקראת דוליקל. דנה מצאה לכולנו מקום בקצה הכפר, Tashidelek

 מקום על פסגת ההר, הצופה על כל העמק, ואמור לצפות גם בהרי ההימלאיה. אמור, אמרתי כבר...
 כשהגענו הבנו שהאובך השורר החליט להישאר, ולא מוכן ללכת. ולמרות שהיתה יכולה להיות תצפית מרהיבה, על הרי ההימלאיה, הכי הרבה שהצלחנו לראות היה את ההר הקרוב אלינו. אבל המלון היה נחמד, עם נוף יפה להרים שסביבו, והצלחנו לזכות בשקיעות מרהיבות. גילינו שכשיש זיהום ואובך השקיעות נראות מרהיבות.

אחר כך, לצערינו, נתמודד עם בעיית האובך לאורך כל שהותנו בנפאל. מסביב מפוזרים בתים כפריים, עם כל החיות הרגילות, פרות,עיזים, ברווזים,תרנגולות, באפלו, חיים בתוך הבתים הצנועים יחד עם אנשי הכפר. נראה שהתרגלו כבר לחיות יחד, ויש שפה משותפת ביניהם. נראה שהמחסומים הרבים שאנו רגילים אליהם בחברה המערבית ממנה אנחנו מגיעים, כמעט ולא קיימים פה. כביסה צבעונית תלויה על גגות הבתים, אבנים מונחות על הגגות כדי שלא יעופו. אנשים עובדים בכפר בקצב מונוטוני ונינוח, נראה שאין להם למה למהר. אני צועדת בשבילי הכפר, ומאחלת לעצמי להביא את השקט הזה לחיינו האינטנסיבים בישראל. אני יודעת כמה זה קשה....אבל האיזון,או האיזון, אני תרה אחריו.
הילדים של דנה ואלעד ושלנו כבר בשגרה מדהימה של משחק משותף. המבוגרים יושבים בערב על בקבוק יין (כי עם דנה ואלעד אין לוותר על יין!) ושיחות על מהות החיים (או בעצם סתם על שטויות...) מאד נהנים מה being הזה.

המלון מרוחק ממרכז הכפר. היתרון בזה הוא השקט והנוף שסביב. החיסרון הוא שההליכה למרכז מייגעת וארוכה. נראה שהעונה עוד לא לגמרי התחילה והתיירים זורמים באיטיות. מרכז הכפר נחמד, עם מספר דאבות מקומיות שמוכרות מומו (בעיקר של באפלו להפתעתינו, צימחוני קצת יותר קשה להשיג). הם אוכלים אורז מיובש יחד עם תבשילים די דלים שמבוססים על קטניות. לנו עדיין קשה להתרגל לאורז המיובש, שמרגיש לי קצת כמו אוכל ציפורים.
בעל המלון, פרם, מתגלה כאיש מקסים. את רוב ארוחותינו אנחנו אוכלים במלון, כי כמו שציינתי כבר, הכל רחוק. האוכל סביר, אנחנו לומדים מה המנות המומלצות ומגלים לראשונה את הלחם הטיבטי, לחם מטוגן, שנוחל הצלחה בקרב משפחתנו. אפילו הצלחנו לארגן מרק ירקות סביר שהולך מעולה עם שקדי המרק שסבתא פולה הביאה לוייטנאם!
בימים יצאנו לכמה טיולים מהנים באיזור.  בטיול קצר ליד המלון, טיילנו ביער ונהננו לעשות יוגה ואקרובלנס,

ואני את נעמי

ג'ייסון תופס אותי

ביום הראשון,יצאנו לטיול קרוב למקדש של קאלי. הגענו לתצפית יפה,עד כמה שאפשר באובך הזה, מקדש עצמו לא היה מעניין במיוחד.

הגדולות שבחבורה

ביום אחר הלכנו לנמו בודהה (Namo budha), שאמור להיות מקדש מרשים. הדרך מאד יפה, אנחנו מגיעים לבי"ס עם מעט ילדים ותלבושות אדומות. אין אף מבוגר במקום והילדים כנראה באו לשחק. המקום מאד פשוט ועם זאת צופה לכל העמק. הילדים מסתכלים אחד על השני במבטים מבויישים וסקרנים. עוברים בשביל לצד בתים דלים ואני תוהה עד כמה האנשים ששם נפעמים מהיופי הזה, כמוני. הם בטח כבר כל כך רגילים שאולי זה כבר עובר לידם.
הדרך התגלתה כארוכה יותר משתיכננו, אנחנו מתבדחים עם הבנות שזו הכנה טובה לטרק, זה קלף המיקוח, שכן לטרק נצא עם אורי, שרה איתמר ואלינור, והן מאד מחכות לזה! הילדים כל כך מסתדרים ונהנים יחד שההליכה די זורמת מעצמה. כשהגענו כבר למקום, גילינו שהוא סגור. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... כמה מבטי תחנונים והשער נפתח. אנחנו מגלים בודהה מוזהב, סדוק מרעידת האדמה, נחמד אך לא יותר מזה. אבל כמו שאומרים, חשובה היא הדרך.
על פי האמונה המקומית, בודהה הקריב את גופו במקום זה להאכיל נמרה ואת גוריה. אחר כך אנחנו מגלים שהמקדש המדובר ממוקם מעל לפסל, והוא מאד מושקע ויפה עם תצפית מרהיבה. בכניסה למקדש, בפתח המסעדה, יושבים חבורת נזירים בודהיסטים עם תלבושות אדומות ומתבוננים כולם בלפטופ שמונח על השולחן. המראה הזה היה מאד משעשע. במסעדה מוגש אוכל מקומי וזול.

משחקים בבית ספר המקומי

יעל הבודהיסטית

דגלים טיבטים במנזר

משם הזמנו מונית חזרה. משימה לא פשוטה כשלעצמה. במקום לא היו אפשרויות רבות ומה שהיה, רצו מחיר ממש מופקע. בסוף התקשרנו לפרם שסידר לנו שתי מוניות. צעדנו לעברן של המוניות לפגוש אותן  בדרך, הגיעו שתי מוניות קטנות שאחת מהן נתקעה בדרך אלינו. אז מצאנו עצמנו נדחסים, דנה, אני ושמונה ילדים יחד עם הנהג. ג'ייסון ואלעד תפסו הסעה עם משאית, אחרי שניסו לדחוף את המונית התקועה. שוב למדנו שתמיד שנראה שאין הרבה מקום, אפשר לגלות שאפשר לדחוס עוד. נפאל והודו הן דוגמאות מצויינות לזה.

אחד עשר במונית אחת

זו הסיבה שנאלצנו להצטופף

בצידו הכפרי של עמק קטמנדו שזורים כפרים קטנים, מקדשים,סטופות וערים עתיקות. הערים הן:קטמנדו, פאטאן, ובקטפור.
 אנחנו מחליטים לנסוע ליומיים לבקטפור, מרחק נסיעה קצר מדוליקל, ולראות אם בא לנו להישאר. אחר כך דנה ואלעד יחזרו לקטמנדו לפגוש את הוריו, ואנחנו...עוד לא ברור. שוב מזמינים מלון לכולם בבקטפור. אני עוד לא יודעת כמה היא תפתיע אותנו לטובה!

פרם בכניסה לגסט האוס