אני הולכת לאיבוד בדרך לאוטובוס לגבול נפאל
אז אחרי שארזנו את מחלצינו ונפרדנו ממשפחת שחר, קנינו כרטיס לאוטובוס לגבול נפאל, לעיירה סונאלי, קמנו מוקדם בבוקר ויצאנו בג'יפ מהמלון, לכיוון תחנת האוטובוס. החלטנו לעצור בדרך לקנות קפה וקרואסונים. בג'רמן בייקרי, לא היה קפה ואמרתי לג''יסון לאסוף אותי בהמשך הרחוב (זו היתה הטעות הראשונה שלי). ג'ייסון לא שמע, וחיכה לי שאחזור עם הקפה. בינתיים לא מצאתי קפה במקום הסמוך והמשכתי הלאה, והלאה, והלאה...וכך התרחקתי לי ממשפחתי שעדיין חיכתה באותו מקום.
בינתיים נלחצתי שאולי הם פסחו על פניי מבלי ששמתי לב, והחלטתי להמשיך ברגל עד שאפגוש אותם. מפה התפתח לי תסריט שלם בראש (טעות שנייה שלי) שהם הגיעו כבר לתחנה. במעט כספי לקחתי מונית למקום וחיפשתי מישהו להתקשר ממנו, כי לא היה לי טלפון (שזו בעצם היתה הטעות הגדולה ביותר!). כמובן שלא מצאתי איך להתקשר לג'יסון, כבר לא היה לי כסף והבנתי שפישלתי בגדול!
תייר חמוד גרמני ניסה לעזור לי, אך לא הצלחנו להתקשר מהטלפון שלו. בדיעבד הייתי פשוט צריכה לחזור לאותו מקום שג''יסון הוריד אותי אך בשלב הזה כבר לא הצלחתי לחשוב...
האוטובוס המתין לנו חצי שעה, ובסוף יצא לדרך, כשכל התיירים בטח כבר רצו לרצוח אותי על העיכוב!
בסוף הצלחתי להתקשר גוביינא להוריו של ג''יסון שהתקשרו אליו ומסרו שאני בתחנה מחכה.
בזמן הזה ג'ייסון כבר חשב שנחטפתי או משהו כזה, הוא נשאר באותו מקום ולא הבין מה קרה. הוא הפעיל את סקוט מהמלון והמשטרה לחפש אותי ובדק אם היו תאונות באיזור לאחרונה. הוא שלח את הבנות חזרה למלון עם התיקים והיה ממש מודאג.
כשקיבל את הטלפון שאני בתחנה, אני משערת שהוא כבר ממש רצה להרוג אותי. הוא החזיר את הבנות והמונית לאיפה שהיה והם באו לאסוף אותי מהתחנה. אני הייתי מותשת, עצבנית וכמובן שרציתי גם להרוג את עצמי!
החלטנו לנסוע לסוויסה, הסוכנות דרכה קנינו את הכרטיסים ולבדוק מה לעשות. יש להוסיף, שבכל האטרף הזה עוד לא שתיתי קפה!!!
סוויסה היו ממש נחמדים, החזירו לנו את הכסף על האוטובוס והחלטנו לקחת מונית במקום לגבול, מה שהסתבר כדבר הכי טוב שקרה לנו. בינתיים כמובן קניתי לעצמי קפה...
הדרך היתה הדרך המזעזעת ביותר שהיתה לנו עד היום. כל רגע החלון נפתח למישהי אחרת להקיא. כל הבנות (כולל אותי כמובן) הקיאו לפחות פעם אחת, למרות שהנהג נסע ממש לאט ובסדר. הוא צחק עלינו שבכלל חשבנו לעשות את הדרך באוטובוס...
הגענו לסונאלי, העיירה שעל גבול נפאל, שם נפרדנו מהנהג הנחמד ומצאנו ג'יפ חדש ומפנק שייקח אותנו לגוראקפור, משם תיכננו להזמין רכבת לאמריצר, שלא הצלחנו להזמין דרך האינטרנט. הנהג לא דיבר מילה באנגלית, מה שגםתלא הקל עלינו!
את מעבר הגבול עברנו יחסית בקלות, ולמזלנו רק ג'ייסון היה צריך לתת את הדרכונים ואנחנו חיכינו באוטו. הדרך משם המשיכה להיות מתישה עם כבישים-לא כבישים הודים. לקח לנו עוד כמה שעות טובות עד שהגענו בערב לגוראקפור.
עוד לא ידענו עד כמה קשה יהיה למצוא מלון!
אז גוראקפור היא ללא ספק המקום המזעזע ביותר שהיינו בו בהודו. ועד היום יצא לנו להיות פה בלא מעט מקומות...
הכביש הראשי הומה וסואן בטירוף ורוב המלונות נמצאים עליו. לא היה חדר באף מלון! ומה שהיה, היה כל כך מצחין ומזעזע שלא יכולתי אפילו לדמיין להניח שם את הראש (ואני לא מפונקת במיוחד!). השעה נהייתה ממש מאוחרת והחלטנו להיכנס לתוך העיר, למרות שזה היה כרוך בתשלום נוסף. גם שם לא היה פשוט למצוא אך כבר היה אחת עשרה בלילה ובסוף סגרנו עם מלון סביר ויקר.
בבוקר קמנו עם תקווה בליבנו לצאת באותו יום לאמריצר, אך כמו שעד עכשיו הדברים זרמו בנסיעה הזו, גם פה נחלנו אכזבה גדולה.
ג''יסון גילה בתחנת הרכבת שאין כרטיסים בימים הקרובים לאמריצר וגם לא לדלהי. הכל תפוס. הוא הצליח להשיג כרטיסים לאותו הערב לדלהי מלקנאו. כך השתנו להן התוכניות ונאלצנו לוותר על אמריצר. לצאת מהמלון, הבנות ואני לא רצינו. העיר הזו באמת מגעילה, ושמחנו כבר לעוף משם! לקחנו מונית ללקנאו, הנסיעה ארכה כ - 5 שעות, והנהג נהג כמו משוגע!
אבל אכלנו את הסמוסה הראשון שלנו בהודו, והבנות מאד התלהבו!
לקנאו נראתה הרבה יותר סימפטית מגורקפור. חיכינו עם עוד מאות הודים בתחנה לרכבת. עלינו על רכבת לילה לדלהי במחלקה ראשונה עם מזגן. הנסיעה ברכבת דווקא עברה עלינו בשלום ואפילו הצלחנו לישון קצת!
דלהי
הגענו לדלהי רצוצים לגלות שהמלון שתיכננו להגיע אליו ממש לא נעים, והאנשים שם היו מגעילים. בסוף נהג הריקשה הביא אותנו למלון Le benz, שאחרי מיקוח רציני, סגרנו על חדר ב - 2500 ר'. לא זול, אבל נעים ועם מזגן! והרבה יותר נקי משאר החדרים שראינו.
אז את הימים בדלהי העברנו דווקא בכיף, באופן מפתיע למדי. נהננו מלהסתובב בקונאוט פלייס ולאכול שם במסעדה הודית מעולה! Sarvana bhawan, שמגישה אוכל דרומי מצויין. צפו לעמוד בתור, אבל זה זורם מהר.
נהננו גם מגלידה טבעית ב Naturals, שנמצאת גם בקונאוט פלייס.
נחנו קצת בפארק שבתוך המעגל מהחום של דלהי.
להפתעתינו הרבה, אלמה ונעמי החליטו שלמרות העייפות הרבה, הן מעוניינות להגיע לטאג' מאהל. לקחנו רכב שיסיע אותנו הלוך וחזור ב 4500ר'. יצאנו בארבע בבוקר, כדי להגיע בשעה סבירה מבחינת החום, וזה היה רעיון מצויין. נהננו מאד להסתובב שם. זה באמת קשה לתפוס את העבודה המטורפת שהושקעה במקום, וכל זה למען הקיסר של האימפריה המונגולית שרצה להנציח את אישתו השלישית. המבנה כל כך מרשים ויפיפה.
נהננו להתבונן בקישוט של המבנה, בסיתות באבן ובפיסול יציקות עצומות משיש. באיזור הקברים, ישנה סבכת שיש עצומה שנעשתה מגוש אחד של שיש! רק לחשוב מה קרה למי שפישל בסיתות של האבן הענקית הזו, ואז היה צריך להתחיל מהתחלה...כל האיורים המדהימים הם בעצם משיש!
כרגיל, העוברים והשבים לא הפסיקו להציק ליעל ולבקש לצלמה. היא כבר היתה באוטומט של "אל תצלמו אותי" שבאחת מריצותיה ברחבה, היא נעמדה בטעות בין בחור שרצה לצלם את זוגתו, ומיד הרימה את היד שלא יצלמו אותה!
מאד נהננו מהסיור וכשהתחיל להיות חם מדי יצאנו לאכול. חזרנו בשעת הצהריים, כך שהבנות הצליחו לנמנם גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור.
הספקנו לבקר גם בגינות לודי היפות, לנוח שם בין העצים ולשחק פריסבי, ולראות את ההריסות והקברים של שליטים מהמאה ה-15 וה-16. בדרך חזרה, עצרנו להצטלם ליד שער הודו (india gate).
בבוקר נהננו מארוחת בוקר באיזור המיין באזאר. בוקר אחד, בעודנו יושבים לארוחת הבוקר, שמעתי גניחות מוזרות. לקח לי זמן להבין שהסבא במקום, צופה בסרט פונוגרפי בקול רם!!! למרות זעזועי הרב ומבטי הנוקב בו, הוא המשיך! זו הודו...
אחרי שלושה ימים נעימים בדלהי, לקחנו אוטובוס לילה לדראמסאלה, שגם איתו היו הפתעות , אבל על כך כבר בפוסט הבא!
