צפון וייטנאם -עם סבתא פולה ודודה קרול

מהויאן להאנוי בעשרה ימים

מספר ימים לאחר חזרתו של ג'ייסון מארה"ב, שהייתה מרגשת למדי, הגיעה לביקור גם אחות של פולה, קרול. יחד עם פולה וקרול יצאנו לטיול לצפון וייטנאם. נפרדנו בעצב מהויאן ומכל חברינו החדשים ושכרנו את שירותיו של מר דאנג לנסוע להואה (Hue). מר דאנג היה הנהג שלנו בכל התקופה של הויאן. הוא הביא משדה התעופה את סאלי, פולה, ג'ייסון וקרול ולקח אותנו לכל נסיעותינו לדאנאנג, כשרצינו להתפנק בקניון. הפעם הוא שלח את אחיו, שילווה אותנו עד למערות בפונג ניה (Phong Nha).
פולה וקרול סמכו עלינו בתכנון וביצוע של הטיול מהויאן להנוי, הרי אנחנו המנוסים...יצא טוב אני חושבת.
מאד זרם לנו להיות כולנו יחד. פולה וקרול מאד כיפיות ונוחות ולחלוטין הסתדרו בתנאים הסטנדרטים שאנחנו רגילים אליהם. כל יום אחת מהבנות ישנה עם סבתא פולה בחדר וההתרגשות מכך שיש עוד מבוגרות לשחק איתן ולהיות איתן, הייתה גדולה.

התחנה הראשונה בדרך הייתה הליידי בודהה בדאנאנג - חוב שהינו חייבים לאלמה עוד מהנסיעה למעיינות הפילים (elephant springs) יותר מחודש אחורה. ואלמה כמו אלמה לא שוכחת דבר. אז עברנו בפסל הענק שצופה על כל המפרץ יחד עם עוד מאות תיירים מכל הסוגים והתפעלנו מהגובה והנוף.

התחנה הבאה היתה הואה, כ -3 שעות נסיעה מהויאן. הואה היא עיר חמודה וקצת ישנונית. היא ממוקמת במרכז וייטנאם, ובסמיכות לים ועל כן מיקומה היה תמיד אסטרטגי. היא משמשת כעיר הבירה של מחוז טהואה טהיין-הואה. בעבר היא הייתה בירתה של שושלת נגווין, שושלת מלכים פאודלית ששלטה בוייטנאם. היא נשארה הבירה עד שחולקה וייטנאם לצפון ודרום.

ישנו במלון מאד נחמד עם צוות נהדר, four season. ליד המלון גם מסעדה נחמדה בשם risotto, בה ניתן למצוא אוכל מגוון. ניצלנו את היומיים הבאים להסתובב ברחובות העיר ולבקר בתוך חומות המצודה ובחצר המלכותית, מקום שהיה שמור למשפחת המלוכה בלבד. למרות שחלקים גדולים מהמצודה הושמדו במלחמת וייטנאם, עדיין יש הרבה מה לראות והמקום בהחלט היה שווה ביקור. במצודה מוקרן גם סרט מעניין על ההיסטוריה של המקום ותפקידו שהשתנה עם השנים.

העברנו יומיים נחמדים בעיר ויצאנו הלאה לכיוון מערות Phong Nia.
תחילה עשינו עצירה בעיירה Dong Hoi, שנמצאת כארבעים דקות נסיעה מהמערות. שם נפרדנו מהנהג והמשכנו לבדנו. העיירה שוכנת בסמיכות לחוף ים אבל ללא חוף מפתה. המזג אויר לא שיחק לטובתנו והיתה רוח, גשם וקור. למרות שאין כמעט מה לעשות בעיירה הזאת, ניצלנו את ההזדמנות להכיר ל"תיירות" שלנו את וייטנאם ה"אמיתית". לקחנו את פולה וקרול לשוק לאכול אוכל מקומי. הסבתות היו הרבה יותר זורמות מהילדות שלנו גם בארוחה ועוד יותר בשוק. אנחנו נאלצנו לברוח מהשוק עם בנותינו הצווחות מהמראות והריחות של השוק והסבתות נשארו להסתובב שם בלעדינו...

המלון ששהינו בו יומיים Nam Long Plus היה נהדר, וזכינו גם לחדר גבוה שהשקיף אל העיר וחשף גגות בשלל צבעים ומקדשים נישאים מבעד לבתים וייטנאמים צבעוניים. אכלנו בשתי מסעדות נחמדות tree hugger cafe ו 7th heaven restaurant (זה בערך הדבר היחידי שהיה לעשות שם).

למחרת, לקחנו מלון ממש באיזור המערות ומשם יצאנו לבקר ב phong nha cave ההגעה לשם בסירה עם נופים מרהיבים.

למחרת יצאנו לטיול ארוך יותר שכלל את הגן הבוטאני ואת מערת הנטיפים הגדולה בעולם! על הגן הבוטאני כמעט פסחנו אבל מזל שלא. הגן מאד יפה. יש בו מפל נחמד ומסלולים מגניבים. על מושג ההנגשה הם תרם שמעו ופגשנו עוד כמה מטיילים בגיל השלישי שהופתעו מהקושי. פולה וקרול ואני עשינו את המסלול הקצר למפל וג'יסון לקח את הבנות לטיול מאתגר בג'ונגל שהסתיים בטיפוס חבלים במעלה המפל...

משם המשכנו לפנינה של היום - paradise cave. מערה עצומה, עם המון נטיפים מגיחים בכל מיני צורות, בצבעים וגדלים שונים, זו נראית כמערה אין סופית ואכן כשהגענו לסוף המסלול המוסדר והמואר (קילומטר וחצי לכל כיוון), גילינו ששם מתחיל המסלול ההרפתקני, מסלול עם פנסי ראש, קסדות וכו'... השתעשנו ברעיון של להצטרף לחבורה שראינו עומדים לצאת לשם ואז גילינו שרשימת ההמתנה כבר סגורה ל2016.
המלון ששהינו בו הפעם, היה הרבה פחות נחמד אבל עם נוף משגע לנהר וההרים שמסביב. אכלנו במסעדה איטלקית מצויינת (capture) שנמצאת צמודה לפאב קפה שכל התיירים הצעירים מתאספים אליו (easy tiger). בערב זה מקום מצויין למי שמחפש אוירה תוססת, משחק ביליארד ולעיתים גם הופעות חיות.

משם יצאנו לCatba בכרטיס משולב שכלל אוטובוס לילה לנינ בינג, ואן לעיירה Hai Phong ואז מעבורת ל Cat ba. סך הכל הנסיעה עברה בקלות יחסית (ברור שעליי פחות שכן יעל ואני חלקנו כסא אחד), אבל סביר. הדרך הארוכה הייתה מאתגרת אבל כולנו שרדנו. במהלך הנסיעה בואן, נסענו עם זוג צרפתים וילדה. אחרי נסיעה ארוכה ביקשנו מספר פעמים מהנהג שיעצור לשירותים. באופן לא ברור, הוא המשיך לנסוע ולא עצר והילדות כבר השתגעו וביקשו ממנו שוב ושוב לעצור. מדי פעם הצרפתיה סיננה מבעד לשיניה שאנחנו מעצבנים וחוצפנים ועוד כח מיני דברים מחרפנים אחרים. לאחר מספר רב של תלונות, אני כבר ממש התעצבנתי ונבחתי עליה בצרפתית מגמגמת שאני מבינה את כל גידופיה ושמה שבאמת נורא, זה כמה מפריע לה שאנחנו רוצים לעצור בשביל ילדה קטנה לשירותים. באמת מאד מאד התעצבנתי עליה. קרול, שתמיד ראתה בי רגועה ושלווה למדי, טענה שרק בשביל לראות אותי מתעצבנת ונוזפת, היה שווה לה לבוא לטיול.

טוב, גם אני נהניתי לשפוך קצת קיטור.

הגענו ל -cat ba, במזג אויר מבאס למדי. קר, גשום וערפילי. העיר מנונמנת, מעט תיירים. הכל נראה בבנייה. למזלנו, כולנו היינו באנרגיה חיובית והסתפקנו במה שיש. ביום הראשון, יצאנו דרך המלון לסיור לחצי יום.

הסירה שיצאנו איתה שבקה מספר דקות אחרי שיצאנו מהנמל. תקועים בלב ים, חששנו שהכל הולך להסתבך, רוחה של קרול עמדה להישבר. "אין סיכוי שאני ממשיכה עם הסירה הזו, גם אם הוא יצליח לתקן אותה". ג'ייסון ואני, למודי נסיון מסירה שנתקעה בקאו סוק, וגם בכלל מאיך הדברים מסתדרים בטיול שכזה, הרגענו אותה. אמרנו שתוך כמה דקות זה יסתדר ואין לה מה לדאוג, ואכן כך היה!

                                                                הסירה שנתקעה

תוך כמה דקות הגיעה סירה שווה יותר, איתה המשכנו לאי הקופים.

הסירה שלנו הגיעה ממש עד החוף ואפילו קצת עלתה עליו כדי שנוכל לרדת מהסירה יבשים. ג'יסון ירד ראשון בקפיצה ועזר לבנות לרדת. לפני שהספקנו להבין מה קורה ראינו את קרול מנתרת מהסירה כמו איילה אל החוף - הנחיתה הפתיעה את קרול בערך כמו שהניטור הפתיע אותנו. לשמחתינו, למעט כאב בברך שליווה אותה עוד כמה ימים, לא קרה כלום. אבל קרול שוב הצדיקה את שמה המיתולוגי קרול-בוקי (איילה).
אי הקופים עצמו ממש לא מרשים, כמה קופים שמגיעים לבדוק אם יש לך אוכל. החלק היותר מלהיב זה לראות את תגובות התיירים לקופים שלא ממש מחכים לטוב ליבם של התיירים, אלא חוטפים את האוכל בהזדמנות הראשונה שיש להם. גם נעמי שהשאירה את גרביה בצד, זכתה לחטיפה. אך ברגע שהקוף הריח את הגרב, הוא מייד ויתר עליה וזרקה חזרה לאדמה!
לאחר אי הקופים, המשכנו למקום ממנו ניתן לצאת בסירת קייאקים לשוט בים. בקור העז, הנשים הבוגרות (כולל אלמה), החליטו לותר על התענוג ולשתות קפה וייטנאמי נהדר עם עוגות סופר מתוקות (כמו שהם אוהבים), בזמן שג'יסון כמובן יצא לשוט עם הקטנות. כולם היו מרוצים...

שותות בבית הצף על הים

למחרת יצאנו לדרכנו להאנוי בסירה שעשתה את דרכה דרך האיים והמפרצים המשגעים של הלונג ביי. הראות היתה גרועה, אבל הערפיליות יצרה  בעזרת הצוקים המזדקרים שמשתלבים עם קו האופק, מראה מיסתורי ומהפנט. הלונג ביי הייתה שקטה יחסית ולפיכך המים היו קצת יותר נקיים (לא אגיד צלולים כי זה יהיה כבר מוגזם)  הרגשתי שאנו שטים אל הלא נודע, ובכל רגע, מתוך הערפל, מופיע פתאום עוד צוק ועוד אחד, ורק כשמתקרבים ניתן להבחין בצבעוניות שבו. כמו במטה של קסם. בסופו של דבר, למרות מזג האורי הלא נוח, אף אחד לא יצא מתוסכל!
אבל היה קררררר....וקור אני פחות אוהבת! וגם לא ממש היינו ערוכים אז חלקנו הגענו להאנוי כבר קצת חולים.

המלון ששהינו בו היה נהדר וזול, בעיקר בשל מחסור בתיירים. דרכם יצאנו לשני הסיורים. חצי היום עלה כ - 10 דולר לאדם, וכלל את השיט, אי הקופים והקיאקים.  הסיור עד להאנוי (שעלה באזור ה -30 דולר לאדם) כלל שיט בהלונג ביי עד לעיירה ממנה לקחנו ואן קטן, צפוף ומאתגר במיוחד ואז גם גילינו שאנחנו צריכים ללכת עם כל הציוד בהאנוי עד למלון, כי הנהג לא הסכים לנסוע דרך הסמטאות הקטנות, אבל בקטנה...
השיט בסירה היה מאד יפה. הסירה היתה גדולה ומפנקת. אפילו זכינו להסבר על איך מכינים פרש רולס ובארוחת צהריים מפנקת (שמשום מה לא כללה את הפרש רולס שהכנו).

הגענו להאנוי עייפים מהמסע אך על כך כבר אספר בפוסט הבא...

הויאן - לקחנו פסק זמן

איך לסכם תקופה כל כך ארוכה בפוסט אחד?

הגענו להויאן אחרי ביקור בנאטראנג. לשם נסענו כדי לבקר בפארק מים המדובר (חייבים אחד לפחות בטיול שכזה לא?).
הפארק עצמו היה מאד מהנה עבור הבנות (טוב נו, גם עבורינו), הרבה מגלשות ולא צריך לעמוד בתורים. פארק השעשועים קצת פחות מלהיב אבל בכל זאת נחמד. ההגעה לפארק היא ברכבל ארוך שחוצה את הים ובהחלט מרהיב ביופיו, ממה שהבנו זהו הרכבל הארוך ביותר באסיה שחוצה ים.
נאטראנג עצמה נראית כמו אילת ברוסית, כולם שם רוסים, כל המסעדות והשלטים מוארים באותיות רוסיות, כך שלרגע שכחנו שאנחנו בוייטנאם. עבורינו היא לא הייתה מעניינת במיוחד אבל נהנינו לרבוץ קצת בים ובבריכה ולהעביר כך יומיים. אני מניחה שללא פארק המים, היינו מוותרים עליה.

אוטובוס לילה

משם לקחנו אוטובוס לילה להויאן, שעבר הפעם יותר בקלות. הגענו להומסטיי מקסים שמשפחת שחר המליצה עליו,(full house homestay) חדר מקסים, מרווח ונקי. לי, הבעלים היה מאד נגיש ונחמד ועזר בכל מה שצריך לדעת. מאד נהנינו אצלו ובינתיים יצאנו למשימת חיפוש בית, לראשונה מאז יצאנו לטיול. החלטנו שהויאן הוא מקום טוב לנוח קצת ולהיות בבית מרווח עם מטבח. לא הייתי מאמינה כמה אתגעגע לבשל!!

 אז כעבור יומיים מצאנו בית חמוד בסגנון וייטנאמי, מה שאומר שהכל עובד כמעט כמו שצריך: אינטרנט שבא והולך כי החוטים לא מחוברים טוב, מקלחת עם זרזיף חלש למדי (עם הזמן התרגלנו לחפוף בעשר דקות), מזגן שמצליח לעבוד רק על קירור, מקרר שהפסיק לעבוד אחרי יומיים וכו'(הבנתם את הרעיון...). אבל בכל זאת בית! עם מטבחון קטן וגז לבישול ושלושה חדרי שינה ואפילו אמבטיה, וטלוויזיה עם מסך שטוח. הא, סוכנת תיווך מתוקה הראתה לנו מספר בתים והמליצה לנו במיוחד על הבית הזה, ואכן צדקה. בעלי הבית, שלא מדברים מילה באנגלית, היו ממש מקסימים וכל כמה ימים בעלת הבית הגיעה עם פרי או אורז עם חזיר בפנים (שלא אכלנו, אבל הכוונה חשובה!),עוגיות ותמיד עם חיוך גדול על הפנים. בנה יאן, גר בסמיכות אלינו ולמזלינו הוא כן מדבר אנגלית וכך הוא הפך להיות הגורם המתווך. כל בעיה שהייתה מייד טופלה וכפי שכבר ציינתי בבית וייטנאמי יש תמיד בעיות.

יצאנו לאבזר את הבית בשוק הקרוב (והיה צריך לקנות את הכל בערך) והכל יחד בסביבות 50 דולר (צלחות, כוסות, סכו"ם, סיר גדול, מחבת גדול...). מצחיק לגלות כמה מעט אנחנו צריכים. פגשנו את מישל ומייקל ומשפחתם שגרו לידינו ואת רענן ודניאלה ושלושת ילדיהם וכך העברנו את הזמן כולנו יחד, נודדים מבית לבית ומנסים כל יום מסעדה חדשה, חוף אחר, קפה... - חגיגה 

נר אחרון של חנוכה

סילבסטר

אז בזכות מישל הכרנו את הקפה של קינג, שלוקח את עניין הקפה מאד ברצינות ומכין ללא ספק את הקפה הכי טוב ששתיתי במזרח. וכך זה נהפך לקפה הבית שלנו, לפחות פעם ביום. הבנות שתו את הסודה פיץ' שלהן או שוקו חם ותמיד הייתה איזה צורה מגניבה בקצף!

מייד התארגנו על אופניים לכולם וכך התניידנו בעיר.

הויאן היא עיירת חוף במרכז וייטנאם. יש לה עיר עתיקה מאד יפה וגם מאד מתויירת. באיזור העיר העתיקה יש מספר בתים ואתרים עתיקים, ניתן לרכוש כרטיס של חמש כניסות לכל האתרים. אנחנו ויתרנו על זה...

בהויאן המון מסעדות ובתי קפה והמון חנויות שכולן כמובן מוכרות בדיוק את אותו הדבר. אבל את זה אנחנו כבר מכירים מהמזרח. אבל אם מתרחקים קצת מהעיר העתיקה מגלים את השכונות הקטנות עם החיים הוייטנאמים האמיתיים, שתמיד מתנהלים במין שלווה ממכרת. כולם נוהגים על טוסטוסים בלי שום חוקי תנועה ובכל זאת איך שהוא הכל זורם בשקט. אף אחד לא צועק על אף אחד או מתעצבן. כך שלמרות שמדברים על כך שהוייטנאמים הם אגרסיבים ולא נעימים, זו ממש לא הייתה החוויה שלנו. נהנינו  מהמפגש עם האנשים והקצב של הויאן. למרות שהמזג אויר היה מאכזב, כי ציפינו למלא שמש וים, והיה קר חלק גדול מהזמן, בכל זאת נהננו מאד מהשגרה שנבנתה, החברים, האוכל ובעיקר מהרכיבה באופניים ממקום למקום.

בימים שכן היה אפשר ללכת לים, גילינו חופים מתויירים יותר או פחות (hidden beach) ולאורכם פזורות המון מסעדות חוף שלרוב קצת יותר יקרות אך סבירות בהחלט. עם הזמן התבייתנו על soul kitchen, שם גם גילינו הופעות חיות מעולות בערב, של שלל הזמרים העוברים בהויאן. מומלץ בחום!

מפליגות עם הדמיון

סירות עגולות מקש

את הבוקר לרוב העברנו בשגרה של למידה (להשלים קצת פערים בחשבון), יוגה, ציור ליעל או סרטונים באנגלית בטלפון (שללא ספק נהפכו לעדיפות ראשונה עבורה). הבנות קפצו לרחוב הצמוד למאפייה להביא בגטים קטנים והיינו מתארגנים על ארוחת בוקר מפנקת. בצהריים נפגשנו עם החברים לפעילות משותפת ומסעדה בחוץ ולרוב בערב בישלנו בבית, וכך נהננו מארוחות מעולות שדניאלה ורענן הבשלנים הכינו.

בהויאן זכינו בהרבה ביקורים משמחים. ראשונה הגיעה סבתא סאלי עם מלא הפתעות: שוקולדים, בגדים, ספרים והמון אנרגיה ושמחת חיים.

שלל ממתקים משמחים

סאלי זרמה איתנו בכיף עם כל החברים ונהנתה מאד מהקצב של וייטנאם והפשטות שבדברים. היה לנו מאד כיף לבלות יחד. איתה נסענו לטייל בכפר הכדים, עשינו סיור נהדר עם סטודנטים מהויאן לצד השני של האי לראות בעלי מלאכה שונים וללמוד על בניית סירות, למה מציירים להן תמיד עיניים (להגן נגד עין הרע),

כפר הכדים

ביקור בכפר הירקות בדרך לחוף, שם זכינו לארוחה וייטנאמית מצויינת

פרש רולס, פנקייק וייטנאמי ושרימפס

וגם איך לא? ביקור בקניון של דאנאנג להחליק על הקרח ולעשות קניות. סאלי עזבה בעצב וחזרה לאינטנסיביות של תל אביב לזרועות אבי היקר.

בינתיים העברנו את רוב זמננו עם משפחת בן בינה והילדים מאד התקרבו והיו בעננים. תמר ונעמי נכנסו לעולם הדמיון לשעות ארוכות ושיתפו גם את יעל. אלמה אדם ויונתן שיחקו קאטן ואפילו הכינו לנו ארוחת ערב וייטנאמית נהדרת. היה מאד זורם וכיף ולבנות היה חברים אחרי תקופה ארוכה שטיילנו לבד.






פעמיים בשבוע אלמה ונעמי הלכו למורה לציור נהדר וייטנאמי עם עוד כמה ילדים של expacts שגרים שם. הן מאד אהבו את השיעור ולמדו ממנו רבות. המקום היה בגלריה משגעת בעיר העתיקה, וכך ניצלנו את השעתיים של השיעור להסתובב בעיר ולשתות קפה אצל קינג.

עם המורה לאמנות

marble mountain

שכרנו אופנועים ויחד עם משפחת בן בינה, נסענו לmarble mountain (הרי השיש), מספר הרים ליד העיר דאנאנג שכל אחד מהם מייצג אלמנט אחר של הטבע. בתוך ההר ישנן מערות ומקדשים קטנים. הרבה פסלים שזורים בתוך אותן המערות. בפתח המערות ניתן לראות עשרות חנויות קטנות המוכרות פסלים גדולים משיש כמובן שניצלנו את הטיול להעביר את שאר היום בדאנאנג ולהתפנק בארוחה הודית טובה וגלידה.

אחרי שמישל ומייקל עזבו וגם משפחת בן בינה, נשארנו בבית עוד חודש בו ג'ייסון היה צריך לנסוע לעשרה ימים לעבוד בסן פרנסיסקו בסופל בול (המסכן!). החלטנו להישאר ולעזוב רק אחרי שהוא יחזור, אין ספק שיותר קל להתנהל לבד עם ילדים בטיול כשיש בית.

מה גם, שהוא נסע בדיוק בטט (tet), ראש השנה הוייטנאמי בו יש חופש ארוך ובמשך מספר ימים הכל סגור ומה שפתוח מפוצץ בתיירים. לקראת הטט, בעלי הבית הזמינו אותנו לארוחת חג. כל משפחתם התקבצה בשולחנות קטנים וכסאות נמוכים מפלסטיק, ואנחנו היינו האורחים. הארוחה כללה חיוכים לרוב, שכן חוץ מבנם ואישתו אף אחד לא דיבר אנגלית. כמובן שהבירה מגשרת על הפערים...

ארוחה מפוארת, אפילו הכינו עבורינו ירקות ודגים

שותים המון!!! בירה

קורבן לטט בכניסה לחנות

מזל שיש טלוויזיה

לשמחתי הרבה, סבתא פולה הפתיעה והודיעה שהיא באה לבקר כמה ימים אחרי שג'ייסון נוסע, לשלושה שבועות. שוב קיבלנו מלא מלא הפתעות כמו שקדי מרק, טחינה ועדשים (שאין להשיג בוייטנאם)  ובילנו יחד עוד שבוע בהויאן, שהיה קר וגשום באופן מבאס אז העברנו חלק גדול מהזמן בבית או במקומות סגורים אחרים. אבל מה זה  משנה, נהננו מסבתא פולה! ומאוכל ביתי מפנק.

כשג'ייסון הגיע הוא הביא איתו את השמש והספקנו אפילו לבקר בים בפעם האחרונה. ג'ייסון ופולה הקולית שכרו טוסטוסים ונסעו ל מיי סון (my son), מיכלול שלמקדשים הינדים שנמצא בכפר דוי פו, כ 70 ק"מ מדאנאנג. שם ניתן לראות את ההשפעה העצומה של האינדואיזם על וייטנאם.
מקום מושקע למדי ומרשים, הם אפילו זכו לצפות בהופעת מחול וייטנאמית קלאסית בבגדים ססגוניים. אני בינתיים זכיתי להתפנק ולנוח בחוף הים ולהנות קצת מזמן לבד

ואז קרול (שוב עם מתנות), אחות של פולה הגיעה. יחד יצאנו למסע המשותף שלנו לצפון וייטנאם.  

היה לא קל להיפרד מהויאן אחרי חודשיים. מהמסעדות המצויינות, וייטנאמיות וגם לא, מהמוכרת הקבועה שלי בשוק, מאופה הלחמים, מהמוסכניק של האופניים, מהקפה של קינג, מהחברים שפגשנו שחיים בהויאן: יורגן, אלכס והילדים שלהם, מהמורה לאמנות, מהבית ובעלי הבית המקסימים. 





עזבנו את הויאן באהבה גדולה ובתקווה שיום אחד עוד נחזור...